מפוצלים- סיפורו של אלכס- פרק 2- פאנפיק

הנערים והנערות מפלג אומץ לב מתחילים לקפוץ, פולטים צווחות הנאה מפיהם.
אני מסתכל עליהם בהנאה, מייחל לעצמי להיות אחד מהם.
"הם מטורפים" אומר ג'פרי ומביט בהם, מבטו משדר רתיעה וחוסר הבנה.
"אני דווקא חושב שזה יכול להיות כיף מאוד" אני אומר לו.
"איך אפשר לעשות דבר כזה רק לשם הנאה?" הוא שואל אותי בחוסר הבנה.
ג'פרי הוא מפלג אוריינות בדיוק כמוני. הוריו הם מדענים מצליחים, כל חייו הם לימדו אותו להסתפק אך ורק בעובדות.
"חברי פלג אומץ לב הם המגינים שלנו, הם המשטרה, הצבא, הביטחון שלנו." מתחיל ג'פרי לדקלם את מה שלמדנו בשבוע שעבר בשיעור על כל חמשת הפלגים.
"אז איך יש להם זמן להתעסק בשטויות הללו? לקפוץ מרכבות ומגגות של בניינים" הוא אומר.
"ג'פרי, אלו רק הנערים והנערות של הפלג. הם עדיין לא בעצם שייכים לפלג אומץ לב עצמו" אני עונה לו ואנו ממשיכים ללכת.
"אני מניח" הוא משיב ושותק.
נכנסנו לבניין ועלינו במדרגות לקומת הכיתות, בדרך כלל אני וג'פרי עולים במעלית,
אך עכשיו היא הייתה מלאה בחברי אוריינות וכנות.
אנו מגיעים לקומת הכיתות, אני הולך בדממה ללוח הגדול שתלוי על הקיר ותלמידים ומורים רבים מתקבצים סביבו.
בלוח הופיע הודעה אחת, גדולה ומושכת תשומת לב, שהיום הוא יום המבחן שיקבע לאיזה פלג נשתייך.
אחרי המלחמה, מנהיגנו הקדומים יצרו מערכת של פלגים שנועדה בשביל לשמור על סדר ושלום בעיר.
ישנם חמישה פלגים: אוריינות, הפלג שלי, זהו הפלג שתורם מורים לבית הספר ומדענים.
אנחנו, הם, מזוהים בגאונותם ובהסתמכותם על עובדות.
כנות, שולטים על מערכת בית המשפט. הם מזוהים ביחד עם הכנות חסרת הגבולות.
ידידות, אחראים על האוכל שאנו אוכלים, מזוהים עם השמחה הבלתי ניתנת לעצירה.
הקרבה עצמית, אחראים על הממשלה שלנו, מזוהים עם חוסר האנוכיות התמידי .
אומץ לב, אחראים על הביטחון שלנו, מנהלים את הצבא והמשטרה. מזוהים עם האומץ המדהים.
הסתכלתי על ג'פרי, הוא נראה לחוץ ומפוחד. הרגשתי כאילו הוא מתחיל להיות קטן יותר ויותר בתוך חליפתו התכולה ועם המשקפיים השחורות והעבות המונחות על אפו.
בשונה ממני, ג'פרי אכן צריך משקפיים. בעיות הראייה שלו החלו בגיל 5.
אני מסתכל עליו ועושה השוואה בינינו. ג'פרי כל כך שונה ממני.
שיערו זהוב, עיניו תכולות בהירות, מבנה גופו קטן והוא נמוך מהרגיל.
הפוך ממני, שיערי שחור, עיניי ירוקות כהות, גופי גדול ושרירי ואני גבוה מאוד.
תמיד קינאתי בכך שהוא לא היה מושך כל כך תשומת לב כמוני, למרות עיניו היפות.
"אלכס, בוא. אנחנו נאחר לשיעור" ג'פרי קוטע את מחשבותיי, ידו מושכת בשרוול הג'אקט הכחול שלי.
אנחנו הולכים במהרה לכיתה ומתיישבים במקומותינו, המורה כבר נמצאת בכיתה, מתעסקת בצג המחשב שלפניה.

בהסתיים השיעור כולם קמו ממקומותיהם ויצאו מהכיתה, אני וג'פרי התהלכנו מאחוריהם.
"אני פוחד" הוא פצה את פיו והסתכל עליי, הסתכלתי עליו בחזרה.
"גם אני" עניתי בלחישה. התקדמנו אל עבר הקפטריה והתיישבנו בשולחן של אוריינות.
הסתכלתי מסביב, כל פלג ישב בשולחן אחר, בחנתי אותם בשתיקה.
השולחן שבו אני יושב, אוריינות, עמוס בחומרי קריאה. עיתונים, ספרים ומחברות.
חלק מיושבי השולחן מעיינים בספרים ובעיתונים, וחלק אחר מוסיף עוד ועוד מילים למחברות.
בשולחן שלידנו, נמצא פלג כנות, יושביו מדברים בקולי קולות, כראוי לחברי פלג זה.
בשולחן שלידם ישנו פלג ידידות, יושביו מחויכים, צוחקים, מוציאים אוכל מכיסם ומעבירים לאחרים.
בשולחן שבקצה החדר, ישנו פלג הקרבה עצמית. תמיד נרתעתי מהפלג הזה.
יושביו שותקים, מבטם מורכן מטה, בגדיהם אפורים וקודרים.
ובשולחן האחרון, ישנו פלג אומץ לב. יושביו רועשים, מתרווחים על הכיסאות והשולחנות, נשענים קרוב, מציקים ומקניטים אחד את השני.
אישה מפלג אוריינות לבושה בכחול נכנסת לקפטריה ועומדת על במה קטנה שניצבת באמצע החדר, כרטיסיה קטנה מוחזקת בידיה.
היא משתיקה את כולם ומתחילה לדבר על מבחן ההתאמה.
אני חודל מלהקשיב, אמי הסבירה לי רבות על מבחן ההתאמה לכן איני צריך את ההסבר של האישה הזו.
אני חושב לעצמי מה עליי לעשות, אם במבחן ההתאמה התוצאה שלי תהיה אוריינות.
אני לא רוצה בזה, אני לא אוכל לבחור בזה גם אם זה יהיה הדבר היחיד שישאיר אותי בחיים.
אני לא יכול להיות חלק מאוריינות, אני לא שייך לכאן, אף פעם לא הייתי שייך.
אני חוזר להקשיב כאשר אני שם לב שכמה נערים ונערות מפלגים שונים קמים משולחנותיהם ומתקדמים אל עבר חדר צדדי שליד הקפטריה, החדר של המבחן.
אני הופך להיות לחוץ יותר ויותר כשנערים ונערות חוזרים מבועתים מחדר המבחן, ונערים ונערות אחרים קמים בשקט.
"אלכס ליטאי, מיה ארגון, ג'פרי בלאק" נשמעו שלושת השמות האחרונים, השם שלי, של ג'פרי ושל מיה. שלושתנו מאוריינות.
אני קם ממקומי בשקט ומסתכל על ג'פרי, הוא נראה מבועת ומפוחד.
בדיוק כמוני.
אנחנו מתקדמים לחדר המבחן, אני עומד מול דלת החדר שבו אמרו לי לחכות.
כעבור רגע קצר הדלת נפתחת, אישה בעלת פירסינג וקעקועים עומדת בפתח.
"היכנס" היא מפנה לי את הדרך, אני נכנס לחדר והיא סוגרת את הדלת אחריה.
"שמי אמיליה, אני אהיה הבוחנת שלך" היא אומרת ועומדת ליד שולחן שעליו מונחים כוסות קטנות, קנקן מלא במים כחולים, או סרום הזיה כפי שאני כבר יודע, וצג מחשב.
"שב בבקשה" היא אומרת ומצביעה על כיסא שעמד ליד השולחן, אני מתקדם לעברו ומתיישב.
אמיליה מושיטה לי כוס קטנה מלאה בסרום ההזיה הכחול, אני לא מתווכח ושותה הכל בלגימה אחת.
אני נשען על הכיסא, עוצם את עיניי ונותן לסרום להתפשט בגופי.

כשהן נפקחות כעבור רגע, אני כבר במקום אחר. אני עומד שוב בקפטריה של בית הספר, אבל כל השולחנות ריקים ואני רואה מבעד לקירות הזכוכית שיורד שלג.
על השולחן שלפני מונחים שני סלים. בסל אחד יש נתח של בשר מדמם, ובסל השני סכין באורך אמת היד שלי.
מאחורי קול של אישה אומר, "תבחר."
"למה?" אני שואל באי הבנה.
"תבחר" האישה אומרת שוב.
אני מסתובב לכיוון הסלים, איני יודע במה לבחור. לבסוף אני לוקח גם את הסכין וגם את נתח הבשר.
לפתע שני הסלים נעלמים, ואני שומע נביחה מפחידה הבאה מאחורי.
אני מסתובב במהירות ורואה שכלב גדול, בעל אף שחור ומחודד, שיניים גדולות, לבנות ומחודדות עומד מאחורי בעמדת תקיפה.
ראשי מתחיל לכאוב, אני לא יודע מה לעשות, אני גם לא חושב שיהיה לי מספיק זמן לבחון את האפשרויות שבפניי.
אני מחזיק סכין בידי האחת, נתח בשר בידי השנייה, מולי עומד כלב גדול ומאיים.
אין לי מספיק זמן לחשוב, אך אני מעדיף להתקדם עם זה.
אני מושיט קדימה את נתח הבשר, הכלב מסתכל עליי ופוסק לחשוף את לועו המחרידה מולי.
הוא מתקרב, מרחרח את הבשר. לרגע אחד אני מרחם עליו, חושב שיש בהתנהגות שלו משהו חמוד ומיוחד.
אך ברגע כל המחשבות האלו נמחקות, אני נזכר שכלב זה לפני רגע רצה לתקוף אותי.
אני מרחיק את הבשר ממנו ודוקר את צווארו בעזרת הסכין, הכלב נופל על הרצפה, גופו משמיע קול חבטה כבד כאשר פגש ברצפה.
דמו החל לנזול והכתים את הרצפה בכתם אדום- כהה גדול.
אני מביט סביב, המראות מתחילות להיעלם, החדר מתחיל להיות קטן.

פקחתי את עיני וצעקה נפלטה מפי, התרוממתי במהירות מהכיסא והרגשתי שיד חמה מונחת על כתפי.
"זה בסדר" אישה אמרה, נזכרתי שקוראים לה אמיליה, והיא הבוחנת שלי.
מבטה נראה מרגיע, אך חסר שקט. אפילו מבוהל.
"קום, תצא מהדלת האחורית לפני שהאחראי מגיע" היא אומרת ומקימה אותי במהירות מהכיסא, אני מבולבל.
"מה? רגע? מה היו תוצאות המבחן שלי?" שאני שואל רגע לפני שהיא פותחת את הדלת האחורית מוציאה אותי החוצה.
"אוריינות" היא עונה תחילה, אני מרגיש שדבר שלא ידעתי על קיומו מת בליבי.
"ואומץ לב, וכנות" היא ממשיכה, אני מסתכל עליה בתדהמה.
"מה? איך זה ייתכן? זה לא אפשרי" אני אומר, לחץ ופחד מתפשטים בגופי.
"זה כן אפשרי, אך נדיר ביותר" היא אומרת.
"מה אני אמור לעשות עכשיו? הייתי אמור לסמוך על המבחן. אני לא מבין מה…" התחלתי לומר.
"המבחן לא עבד עליך, מעכשיו הכל תלוי בך" היא קוטעת אותי ומניחה את ידיה על כתפי.
"קוראים לתופעה הזו מפוצלים"
מפוצלים. שמעתי על זה, פעם אחת הוריי דיברו על זה בארוחת הערב. אך עד עכשיו חשבתי שזה רק אגדה.
"אבל על כתב מופיע שאתה שייך לאוריינות" אמרה
"אני לא מבין" אמרתי בשקט, מותש ומבולבל.
"קדימה לך" אומרת אמיליה, היא פתחה את הדלת ודחפה אותי החוצה. הסתכלתי עליה והיא הסתכל עליי מבט אחרון לפני שסגרה את הדלת.
לא הצלחתי להבין מה קרה כרגע, האם הכל ייתכן?
האם אני…. מפוצל?