השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 16: WakeUpCall [נקודת המבט של קלייר]
אני שונאת את התיכון. החיים כאן הם כמו גיהינום, המעמד שלך יכול להשתנות בשניות והמוניטין שבנית כל השנים נוחת ועובר את הרצפה.
יותר מזה, אני שונאת שחקני פוטבול בתיכון שחושבים שהם יכולים להגיע למעמד של אלוהים.
ג'ייק עבר מולי והתעלם לגמרי ממני, וככה גם אני ממנו. שורה של בנות משתרכת אחריו בצחקוקים ומתעסקות לו עם הבלורית. הגבה שלי מתרוממת בעצבנות ואני מנסה להסתיר את כעסי.
נערה מכיתה י' מסתכלת עלי עליי ומצחקקת. "איך אפשר לזרוק אותו? הוא מלאך."
עצם זה שהיא אומרת את זה בקול ובלי להתבייש גורם לי לרצות להכניס לה אגרוף בבטן, אבל אני מתעלמת מהרצון הזה ומחייכת. "היה לך פעם חבר, מתוקה?" המתיקות במשפט הזה כל כך מזויפת שאני מאוכזבת בקצת מעצמי. "כן, אני לא פריקית." היא צוחקת.
"שכבת איתו פעם?" אני קורצת לה כשומרת סוד, אבל בעצם אני משתוקקת להחטיף לה ברכית.
"שכבתי עם כל החברים שהיו לי, את רצינית?" העובדה שהיא כל כך מטומטמת וחסרת כבוד לעצמה גורמת לי לצעוק כמעט את התשובה שלי.
"העובדה שאת נותנת לכל אחד שבא להכנס לך בין הרגליים לא אומרת שכולן צריכות! עכשיו אם תסלחי לי, אני אלך אל החברות שלי, שלא מתנהגות כמו זנזונות בתפקיד."
היא נשארת המומה במקומה ואני מתקדמת בכעס שאני לא מצליחה להסתיר.
הוא נשאר לי על הפנים, בולט לגמרי, ואני לא טורחת לנסות להראות אדישה כרגיל.
אני לא יודעת איזה שם יצא לי בכת השטן כאן, אבל אני לעולם לא אתן למישהו לדרוך עליי. כנראה שרוב התלמידים חושבים שאני סתומה שהולכת עם כל אחד שיזדמן לי, אבל יש לי הרבה עקרונות. דבר ראשון, אני לא משחקת עם רגשות של אנשים.
דבר שני, אני לא אעשה משהו רק כי מישהו לוחץ עלי. דבר שלישי, אם מישהו לוחץ עלי, אני מעיפה אותו לעזאזל.
נכנסתי לכיתה עם כאב ראש מטורף והתיישבתי במקום הקבוע שלי, האמצע. אני שולפת כדור נגד כאב ראש מהתיק ובולעת אותו ביחד עם מים. תלמיד אחד מרים אלי גבה ואני שולחת לו מבט מזהיר.
הצלצול נשמע בפעם השלישית והמורה נכנסת במגושמות אל הכיתה.
"בוקר טוב תלמידים. קלייר, טוב שחזרת. בלה, בלה, בלה וכל זה.. " היא חיטטה בתיק שלה במהירות ותשוקה כאילו מחכים לה מליון דולר בפנים. לבסוף מצאה את מבוקשה והוציאה חבילת דפים.
"אה, המבחנים!" קראה. "תהנו, יש לכם 90 דקות מעכשיו." היא חייכה כאילו סיפרנו לה שהשיקו מחדש את תרסיס השיער האהוב עליה. בכנות, היא הייתה מורה נחמדה, אבל מעצבנת לגמרי. נטיתי לנדוד בשיעורים שלה הרחק מהיבשת הזאת, בלי לשים לב.
העפתי מבט אחרון במבחן וצעדתי אל שולחן המורה. התיק שלי הכביד מעט על כתפי השמאלית והיא נטתה קצת למטה, אבל התעלמתי מהשפשוף הכואב שנוצר עם הכתף.
יצאתי מהכיתה אל החצר והתיישבתי על הדשא הרך, מוציאה את הפלאפון והאזניות שלי.
הפעלתי את האלבום האהוב עליי ונשכבתי על הדשא, מניחה את הראש על התיק שלי ומנסה להתרכז באותיות הקטנות שנמצאות בספר שבידי.
לא עברו עשר דקות, והבטתי בזואי שהתיישבה לצידי הימני. הוצאתי אוזניה אחת והקשבתי לה.
"איך את מסוגלת גם לשמוע מוזיקה וגם לקרוא?" כיווצה את גבותיה בשאלה, צחקתי.
"זה מתנה שניתנה לי, מתוקה. יש לי קאורדינציה בהמון תחומים, גם בכאלה שאת לא מנוסה בהן." חייכתי ועניתי לה, מתעלמת מהעובדה שהיא עשתה פרצוף נגעל מזוייף.
"מה את קוראת?" לוסי התייצבה מעלי והסתירה את השמש, השיער שלה מתנופף ברוח.
"איך להיות כלבה ולגנוב לחברות הכי טובות שלך את האחים שלהן, את יודעת." הזזתי את הספר מעיניי והסתכלתי בה, העיניים שלי מלאות שעשוע.
"מצחיק, אני קוראת את 'איך לבצע בשליחי פיצה תמימים את מעשי הזממה שלך לאור יום.' "
הגעתי הביתה עייפה ועצבנית, השעה האחרונה הייתה גהינום. עליתי לחדרי ברישול וזרקתי את התיק בכניסה לחדר.
סגרתי את הדלת והחלפתי במהירות בגדים, לא ממש משנה לי איפה הם נוחתים בדרך למטה. נפלתי על המיטה עם הפנים למטה, ונרדמתי. לא עברו שלוש דקות והפלאפון שלי צלצל.
״מה?״ עניתי בעצבנות, זועמת על העובדה שאין לי דקה של שקט. המתקשר שתק לכמה שניות,ואז נשמע קול.
״קליירי..״
״ריילי?״ קפצתי מהמיטה בזריזות, הנשימה ופעימות הלב שלי רצו.
״קליירי,״ צחקה, ״נו, קדימה. זה רק משחק, ממה את מפחדת?״
״מי זה?״
״קליירי, זאת אני, לא רוצח!״
״אני לא עושה את זה, ריי. זה סופי.״
***
עמדתי מאחורי העץ הגדול בחצרה של ריילי, סערת רגשות מתחוללת בתוכי. הריצה מחדרה לכאן גרמה לי להתנשם, לא הייתי חובבת גדולה של ספורט.
״זאת אני, לא רוצח!״ קולה של ריילי נישא בצחוק לאזני. הרוח נשבה ופרעה לי את השיער בגסות. ״אני לא עושה את זה, ריי. זה סופי, בסדר?״ אספתי מחדש את השיער שלי לקוקו, והסתובבתי אליה.
״אני פשוט לא רוצה, אוקיי? את ממציאה לפעמים משחקים כל כך אידיוטים.״
״בחייך, זה בשביל הכיף! מה הכיף אם את לא משתתפת?״ חייכה אלי ולקחה את ידי.
״לפעמים הכיף פשוט יותר מדי, את יודעת? למה את אי אפשר לעשות מה שאני רוצה
אף פעם?״
***
״בגלל שאת עושה דברים משעממים. נו, קדימה!״
שתיקה.
הקול שלה נשמע כל כך חי וקרוב, כמעט האמנתי שחזרנו שוב לגיל 12. לא הבנתי שעצרתי את הנשימה עד שנגמר לי האוויר, ונשפתי בחזקה.
בהיתי בטלפון שלי עוד שתי שניות וניתקתי בידיעה שאני כבר לא אישן היום.
ביום שהשיחה הזאת התקיימה, ריילי ניסתה להכריח אותי לגשת לשכן ולהגיד לו דברים.. אישיים. זה היה חלק ממשחק שהיא המציאה, ולא אהבתי אותו במיוחד. אחרי שהיא דחקה בי לעשות את זה עוד כמה פעמים, ברחתי לחצר. שנאתי אותה, כי היא ידעה את הסוד הזה.
התעלמתי מהזיכרון והתקשרתי ללוסי.
״הי, הכל טוב?״ ענתה. ׳כאילו נפלת משמיים,׳ חשבתי.
״כן. יש מצב שאוספים את זואי ונפגשים עם המוזר ההוא?״ שאלתי, הדם זרם לי בורידים בחום.
״בטח, קרה משהו מיוחד?״ דאגה נשמעה בקולה, ומיהרתי להעלים אותה מאצלה.
התלבשתי וירדתי אל המטבח, חוזרת בראשי על המקום בו קבעתי להיפגש בעוד שעה עם לוסי.
הודעה נשלחה אלי, ידעתי ממי היא.
״פלאשבקים מן העבר? אוקיי, אז את הולכת למצוא סודות עלי מהכעס, או הגעגוע?״
הו, לא.
אני מספרת, הפעם.
תגובות (4)
חח שהיה לך בהצלחה איתם :>
ודווקא פרק יפה, תמשיכי ^-^
אהבתי את הסיפור הזה!!!
מקווה שלא יהיו לך יותר מחסומים…
תמשיכיי
יום שני, דברי איתי. נפתור לך אותם. בדיוק כמו שפתרת את שלי (:
ד"א, אני עדיין תקועה בלא זוכרת איזה פרק אז כנראה אני אתחיל מההתחלה… :(
אני לא יכולה יום שני :( כל היום אני בתל אביב :(
אני יהיה בשמונה בערך בבית וחופש אחרי זה אז נראלי שבכל זאת יהיה לנו זמן לדבר.
בכל אופן, אני אנסה להתחבר כמה שיותר ><