זאתי מרחוב – פרק 10 (יששששש)

אחרי שיעור אנגלית ארוך ומשעמם שהדבר היחיד שעשינו בו הוא לדבר אחד עם השני באנגלית ולכתוב את הדיון ה׳מעניין׳ הזה בחוברת, היה לנו כיתת ריקוד.
אני וירין קפצנו על רגלינו כמה שיותר מהר כשהצלוצל נשמע, לא יכולתי לשבת עוד יותר.
איזה מזל שיש את הריקוד, אחרת הייתי משתגעת בבית הספר הזה.
״מה נראה לך שאנחנו נעשה היום בכיתה?״ שאלתי את ירין,
ביני לבין ירין נכנס סם, שהפעם היה בבגדים נורמליים ולא רק עם המעיל המסריח שלו, כנראה שסוף סוף היה צריך לכבס אותו אחריי מה שקרה בבריכה.
״אני יכול להגיד לך למה, אנחנו עושים חזרות לתחרות הבית ספרית עם הכיאוגרפיה סוף סוף״
בחנתי אותו ״אותי יותר מעניין לדעת למה התגנבת למסיבה אתמול בלילה״
הוא השפיל את מבטו והתחיל לגמגם דברים לא מובנים, עד שבסוף הוא נשם עמוק והרים את פניו ואמר: ״אני הייתי חייב לראות משהו״
צחקתי ״מה? אם הטמפרטורה של המים בבריכה הייתה בסדר? כי אני בדקתי אותה אחרייך ותאמין לי היא הייתה נפלאה״
הוא התרגז ״לא! אני באתי לבדוק עם את בסדר, רצו שמועות…״
״עוד פעם שמועות?! מה אכפת לך משמועות?!״ כמה פעמים אפשר לשמוע את המילה ׳שמועות׳?!
״שמעתי שאופיר מנסה להתחיל איתך ורציתי…. להגן עלייך״
ירין גיחכה בקול גדול ואני אחריה ״ברצינות סם? אני לא צריכה שומר, אולי אתה צריך, אני מסתדרת יופי לבד תודה״
הוא הזעיף פנים ״טוב אני לא צריך את הטובות שלך, סך הכל ניסיתי להגן עלייך״
״טמבל״ יריתי לעברו
״סתומה״
״מגעילה״
״חטטן״
״שרלולה״
שתקתי.
ככה אני באמת נראית? שרלולה?
״חה חה ניצחתי״ הוא אמר וקרץ לי כדי שאתעצבן.
״לא אתה לא״
״כן אני כן!״
״אתה יודע מה? מעכשיו נשחק את משחק השקט! כל פעם שתפסיד תקבל כאפה! מתחילים לשחק מ-ע-כ-ש-י-ו-!״
הוא שתק.
״תודה לאל….״ נאנחתי למשמע השקט והסתכלתי על ירין, אבל סם נתן לי כאפה.
״הפסדת!״
איה! זה כאבבב! אני נאנקתי מכאבים ואז חשבתי… שזה הזמן להוכיח שאני שחקנית טובה!
״אחחחח!״ החזקתי את הצד של הכאפה והסתכלתי על סם בפרצוף חסר אונים.
״מה עשית?!״ צרחתי באמינות יתרה, עד שהוא קפץ ממקומו והתחיל ללטף לי את הכתף.
״סליחה זואי לא התכוונתי! את בסדר?!״
זרקתי את היד שלו מהכתף שלי ״כן כן אני בסדר רק… אל תיגע בי!״
אני משכתי את ירין משם במהירות ונכנסנו לסטודיו.
״את בסדר זואי?!״ ירין נבהלה
״כן כן ברור שאני בסדר! אני סתם שיחקתי את עצמי, עכשיו הוא יחשוב פעמיים לפני שיתקרב אליי״ הוצאתי לשון וירין צחקה.
עומרי נכנס וקיבץ את כולם בשורות של הכיאוגרפיה, סם עמד מאחוריי והייתה לי תחושה מלחיצה שהוא בוהה לי בגב.
הכיאוגרפיה הייתה קלה והזמן עבר מהר, הפעם דנה כן הגיעה ונהנתה מכל רגע בשיר כי היא הייתה הזמרת הראשית, יש לה קול מדהים, למה תמיד הרעות ברוכות בכישרונות?
בסוף החזרות עומרי קרא לי לדבר איתו.
״הכל בסדר זואי?״ הוא שאל אותי בקול מוזר.
״הכל בסדר גמור, למה קרה משהו?״
״לא סתם..״ הוא בחן אותי ״פשוט…. את עשית מהומה לא קטנה במזנון וגם שמעתי שצעקת על המורה לדרמה היקרה…״
נבהלתי ״היא סיפרה לך משהו?״
הוא משך בכתפיו ״רק שאת צעקת עליה, לא יותר״
נאנחתי בהקלה.
״אז הכל בסדר?״ הוא שאל אותי.
הנהנתי נמרצות ״כן כן הכל בסדר, אני מבטיחה לך שזה לא יחזור על עצמו״
עומרי חייך ״זה מה שרציתי לשמוע״.

אחרי בית הספר אני הלכתי עם רוני לבית שלה, סיפרתי לה על כל מה שקרה במזנון והיא צחקקה והייתה מרוצה מעצמה.
״כן אני יודעת, העלו תמונות של הקרב שלכם לפייסבוק״
״העלו תמונות שלי?״ ניסיתי להשאר אדישה,
״האמת שלא, רק של דנה, יש לי תחושה שאם פסחו עלייך בהעלאת תמונה שלך רטובה ממרק חם אז ממש מחבבים אותך בבית הספר״
חייכתי ״זה באמת סימן טוב״.
הגענו לבית שלה, הבית שלה לא גדול כמו של אופיר, אלא שיש לה בית פרטי מרווח, שלא כמו הבית של אופיר, הוא נראה מלא חיים למרות הגודל, לא כמו הבית של אופיר שכשבטח הוא לא עושה מסיבה אז המקום ריק ונטוש.
״שמעתי שהיה המון אקשן במסיבה של כיתת הריקודים״ היא אמרה בניסיון לפתח שיחה בזמן שהיא חיממה לנו אוכל.
״כן, את לא מאמינה איזה טמבל סם, הוא התגנב למסיבה כשהוא ידע שיעשו לו שם את המוות, מה הוא חשב לעצמו?!״
פתאום הרגשתי צמרמורת בגב, אני יודעת על מה הוא חשב, כשהסתכלתי קדימה וראיתי את החיוך של רוני מרוח לה על הפרצוף שכשברור לי שהיא חושבת על אותו הדבר קיבלתי עוד התקף צמרמורת.
״תסגרי את החיוך הזה!״ אמרתי בבושה.
״זה היה פשוט ברור״ היא אמרה בהתגרות.
״זה היה התאבדות עצמית מכוונת כי הוא החליט שהוא לא רוצה לחיות ואין לו כל קשר אליי, הילד פשוט טמבל וזה ברור שהוא שונא אותי…״
נזכרתי באותו הרגע של המסיבה אתמול כשהוא בהה בי לרגע כשאופיר צעק עליו,
העיניים החומות העמוקות שלו הסתכלו עליי והשיער השחור שלו כפחם התפרע מרוב בושה,
אני זוכרת שהוא הסתכל עליי במבט כזה של: ׳ידעתי׳.
״אם את אומרת שזאת הסיבה אז מי אני שאתווכח…״ רוני אמרה בשקט ובסבלנות והוציאה לנו מהמיקרוגל את ארוחת הצהריים,
שניצל וצ׳יפס, כמה מקורי.
אכלנו בשקט וכשסיימנו את האוכל בדיוק דפקו בדלת.
רוני קמה מהמושב ופתחה את הדלת לברכה, החיוך שלה נמחק מהפרצוף.
אל הבית נכנס גבר גבוהה במיוחד בחליפה אפורה.
״שלום רוני׳לה! איך היה בבית הספר?״
״בסדר״ היא אמרה בלחש וחיבקה את הגבר.
״אה… אבא, זאת זואי״ היא הצביעה עליי.
החיוך של אבא שלה התעקם… אבל הוא עדיין חייך.
״שלום זואי״ הוא הושיט לי יד כדי ללחוץ ידיים.
״היי״ אמרתי לו ולחצתי איתו ידיים בהיסוס.
״אוקיי זואי, בואי נלך לחדר שלי״ היא אמרה והקימה אותי.
החדר שלה יפה, קטן יותר משל אופיר אבל נחמד..
אופיר…
לא! לא לחשוב עליו!
״אוקיי, אז… אנחנו צריכות למצוא משהו במשותף לשתינו, אז חשבתי אולי כל אחת תכין רשימה של דברים שהיא אוהבת או שונאת ואנחנו נשווה אותם״
״בסדר״
היא נתנה לי דף ועט והתחלנו לכתוב.
״גמרת?״ היא שאלה אותי אחרי חמש דקות.
״רגע רגע רגע!״ אמרתי בלחץ וכתבתי במהירות.
״אני רוצה לראות את הדף!״ היא אמרה ומשכה את הקצה של הדף בעדינות.
״חכי!!! רגע….!״
״אני לוקחת עכש…יו!״
שחררתי את הדף ונתתי לה לראות.
יופי איזה מזל מחורבן, יצא לנו תשובות שונות לגמרי.
״מה נעשה?״ היא שאלה אותי.
״לא יודעת…״ הנחתי את הראש שלי על הפוך, היא נשכבה לידי.
״אולי…. תנסי להגיד משהו שאת אוהבת ואני אראה אם אוכל למצוא איתו משהו במשותף?״
חשבתי לרגע ״אוקי…״
סרקתי את המוח שלי, לא חשבתי על כלום, היה לי רק דבר אחד שהבהב לי בראש כאילו רצה שאגיד אותו.
״יש לך משהו?״ היא שאלה אותי כעבור דקה.
״נראה לי…״
״נו?״
״אבא שלי…״ אמרתי בשקט ״אני מתגעגעת אליו כל כך… זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש״
היא הסתכלה עליי ״האמת שאני יכולה להתחבר לזה, אבא שלי תמיד בעבודה, מחוץ לארץ או במשרד שלו, הוא יושב כמה ערים רחוק מכאן והיו שנים שבכלל לא ראיתי אותו כי הוא כל הזמן היה במשרד, חוזר מאוחר בלילה, והולך מוקדם בבוקר, אני במקום לחכות לאליהו הנביא חיכיתי לאבא שלי״
היא גיחכה קלות כדי לנסות להקל על האווירה.
״איפה אמא שלך?״ שאלתי אותה בחשש.
״אמא שלי לרוב בסטודיו שלה שנמצא במרתף, היא מעצבת בגדים אז היא תמיד בבית ופעם בחודש או שבוע היא יוצאת לתצוגות אופנה או לשיווק הבגדים שלה״
חשבתי לרגע ״את יודעת מה? נראה לי שיש לי שיר שנוכל לשיר״
פתחתי את הלפטופ שהיה מונח ליד הפוך וחיפשתי את השיר, הפנתי אליה את המצג של הלפטופ כדי להראות לה את השיר ואת המילים שלו.
״זואי את גאונה!״