אבודה עונה 3 – פרק 26 חלק א'

"אין לי הרבה זמן…" הקול של מאור היה חנוק והוא נאנק מכאב, "… את זוכרת את המקום שלקחת אותך אליו.. ביער… " הוא נאנק מכאב ואני שמעתי משהו נשבר, "… לא חשוב מה את שומעת, שלא תעזי ל – "
השיחה נקטעה.
טוב, אז ברור שהלכתי לעזור למאור.
לבשתי את המעיל שלי ודחפתי לאחד הכיסים את הפלאפון שלי. אפילו לא לקחתי מפתחות לבית.
רצתי ברחובות של חיפה, פניתי כמה פניות שגויות וחזרתי על עקבותיי. בדרך התקשרתי לנוימן.
"היי מאי, מה – ".
"אני אהיה בקרחת היער, ליד האזור הנטוש. אם מישהו יחפש אותי. אתה מכיר את המקום" אמרתי במהירות כשאני מתנשפת וממשיכה לרוץ. ניתקתי את השיחה בלי לשמוע מה יש לנוימן להגיד ואז מצאתי את עצמי בפתח היער.
כיביתי את הפלאפון כדי שלא יפריע לי והתגנבתי בזהירות אל המקום. התיישבתי מאחורי עץ שהצליח להסתיר אותי והבטתי.
מאור שכב על הקרקע ושלושה בחורים ישבו ליד העצים. אחד מהם זיהיתי, דון ויטו.
"זה זמן טוב" הוא אמר לאחרים, "תתקשרו אליה ותגידו לה לבוא או שניפטר מהחבר שלה" יכולתי לראות את החיוך המרושע של ויטו על הפנים שלו. התעצבנתי אבל ידעתי שאני לא יכולה לפעול סתם ככה. צריכה להיות לי תוכנית.
מאור השתעל וניסה לקום. רק אז ראיתי שהוא קשור ברגליים והידיים שלו היו קשורות מאחוריי גבו.
אחד הבחורים המגודלים שלף פלאפון נייד וחייג מספר. "הי לא עונה" הוא אמר אחרי רגע
"תא קולי?" שאל ויטו, "לנערה לא אכפת"
"לא הגיוני, אדוני" אמר הבחור המגודל השני, שהיה ענק ושרירי. "ראינו אותם מסתובבים יחד כבר שבועות, אם אכפת לה ממישהו זה ממנו"
"והנער הנוסף?" ויטו שאל בשקט והביט בגופו של מאור ששכב ולא זז.
לרגע נבהלתי וחשבתי שהם הרגו אותו. אבל אחרי רגע הוא נאנק והשתעל והרים את ראשו מהעפר. כשהוא הרים את ראשו ראיתי שגם פיו היה קשור באיזו מטפחת מטונפת כדי שישתוק.
דון ויטו קם ממקומו וצעד לעבר מאור, שהביט בו והכעס בעיניו היה ברור. "שמעת?" ויטו שאל בקול ארסי, מלגלג, "לא אכפת לה ממך, היא לא תציל אותך"
באותה מהירות שהדברים נאמרו סכין הופיעה בידו של ויטו והוא נעץ אותה בבטנו של מאור.
"לא!" צרחתי וקמתי ממקום מסתורי מאחורי העץ, "תתרחק ממנו!"
רצתי במהירות והתנגשתי בדון שנפל על הקרקע. בתוך רגע שחררתי את מאור מהחבלים שקשרו אותו, אבל בזמן שאני עשיתי את זה ויטו הספיק להתאושש וסימן בידו לזוג המגודלים. ברגע שהורדתי את המטפחת מפיו של מאור המגודלים תפסו אותי. כנראה שהם לא ממש פחדו ממאור, ששכב עכשיו כמעט בשקט ואפילו לא נאנק. משהו אדום התחיל לכסות את העפר מסביב.
"בבקשה, ויטו!" צעקתי באימה כשהוא התרומם, "תן לי רק לעזור לו. הוא ימות!"
דון בעט במאור וכשהוא צרח בכאב ידעתי שלפחות הוא חי. "את חושבת שאכפת לי מהחרא הקטן הזה?" דון שאל, "אכפת לי שיש כמה דברים שהבטחת לי"
הבטתי במאור וניסיתי להתנער מהמגודלים. "תן לי לעזור לו" התחננתי, "אני יודעת שלא עזרתי לך אבל זה לא ממש שעזרת לסהר. ומאור לא קשור לזה בכלל!"
"לא קשור לזה בכלל?" שאל דון והרים גבה בפליאה. שנאתי אותו, כעסתי כל כך שהתחלתי לראות אורות שחורים מרצדים מול העיניים והתחיל לכאוב לי הראש. ואז הוא הצביע באצבעו לעבר האדמה ואחד המגודלים דחף אותי ככה שנפלתי על האדמה לצד מאור, שנאבק לנשום.
הסתובבתי ונשכבתי על הגב, לא הצלחתי לקום. ואז שמתי לב שאחד מהאנשים כבר קשר את הרגליים שלי במהירות על.
הבטתי לעבר מאור והנחתי יד על החזה שלו, הלב שלו פעם עדיין אבל ידעתי שהוא מאבד דם בכל רגע נתון.