אבודה עונה 3 – פרק 24 חלק ב'

הרמקולים הודיעו על הרכבת המתאימה לי ואני רצתי אל הרציף הנכון. עליתי על הרכבת והתיישבתי בקרון ריק.
"מוזר" אמרתי לעצמי כשהבטתי בפלאפון שלי, "למה אף אחד לא עולה על הרכבת?"
הרכבת כבר פנתה לנסוע, היא דהרה בדרכים וכמעט לא עצרה בתחנות הביניים. הגעתי לחיפה בסביבות שתים עשרה לפני הצהריים. ירדתי לבד ופסעתי לכיוון הבית. ניידת משטרה עמדה ליד והזכירה לי ימים גרועים: היום שאימא שלי גילתה סמים בחדר שלי, היום שבו גנב פרץ לבית, והפעם שסקראב שלח מישהו לפגוע באימא שלי…
המחשבה האחרונה גרמה לי לפתוח בריצה מהירה לעבר הבית. פתחתי את הדלת. אמא שלי ישבה ליד שולחן האוכל ביחד עם נוימן.
"אני מבטיח לך שנמשיך לחפש…" ואז הוא הרים את מבטו וראה אותי, "למרות שכבר לא צריך לחפש אותה"
אמא שלי הרימה את מבטה והביטה בי דקות ארוכות, בלי לומר כלום. היא צעדה לעברי.
"לחדר שלך" היא אמרה בקול רועד, "אנחנו נדבר על זה אחר כך"
צעדתי בשקט לחדר שלי ושמעתי אותה מתנצלת בפני נוימן, "אני פשוט לא מבינה.. היא לא עושה דברים כאלה בדרך כלל… אני מצטערת…"
נוימן השיב לה משהו שלא שמעתי וסגר אחריו את הדלת. סגרתי את דלת החדר שלי ונשכבתי על המיטה.
אולי כדאי שאני אצטרף אל תמר וזהו. אמרתי לעצמי, לה לא היה בעיות כמו חבר שמתעסק בסמים או אמא היסטרית ואבא מכה שמת ..
ואז נזכרתי בעובדה שלתמר כן הייתה חברה שהתעסק בסמים, הייתה לה אמא היסטרית יותר משלי. היה לה גם אבא מכה שנשלח לכלא…
נשכבתי על הבטן וטמנתי את הראש בכרית שלי. "מי בכלל צריך את החיים האלו?" שאלתי בתסכול ונאנחתי
"חשבתי גם אני על השאלה הזאת פעם" אמר קול מוכר. הבטתי בסהר בבהלה, "אמרתי לך שאני אבוא לבקר אותך"
"כמה זמן אתה פה?" שאלתי והתיישרתי. הוא התיישב לידי חיבק אותי
"זה לא משנה" הוא לחש, "אבל אני יודע מה כן ישמח אותך"
"זה יהיה קשה" אמרתי
"אז תתפלאי" הוא אמר, "את לא צריכה לעזור לדון ויטו. החלטתי לעזור לעצמי"
"איך אתה יודע על…" ואז האסימון נפל לי, "באמת? תעשה את זה?"
הוא הנהן ונראה מרוצה מהעובדה שהפתיע אותי. "אחרי הכל, את אמרת בעצמך. יש אנשים שיכולים לעזור לי, אני חייב לתת להם לעזור לי. אחרת אני לא יודע איך אני אגמור"
"מי נתן לך את החומר מלכתחילה?" שאלתי במהירות, לפני שאספיק להתחרט, "זה לא באמת היה סקראב, נכון?"
"לא" הוא הניד בראשו, "זאת גם לא היית את או מני"
"איך ידעת שאני מאשימה את עצמי?" שאלתי ואז הוספתי: "ואם זה לא אנחנו, אז מי…"
"חבר ותיק שלך. את לא מנחשת?" הוא שאל ביובש ולא הביט בי "דון ויטו"