נמר השלג -פרק עשרים ושש

התעוררתי מליקוקיו הבלתי פוסקים של ראיום והופתעתי לגלות את כמות הבשר שראיום הצליח לצוד. הוא כבר קרע את החלקים האכילים מגוף החיה וסידר את הבשר בקבוצות, בלי לערבב את חלקי החיות השונים. אני מניחה שאת שאר החיה עצמה הוא השאיר במקום רחוק.
ליטפתי את פניו. "בוקר טוב נמר יפהפייה שכמוך!" הרגשתי מלאת אנרגיה היום, אולי זה בגלל שאנחנו מתקרבים לסוף הדרך. הוא נהם והעניק לי עוד ליקוק, כאילו אומר, "די די קומי כבר, הגיע הזמן לזוז." צחקתי. קמתי ממקומי והתחלתי לארגן את חפציי. מתוך תיקי שלפתי שקית ניילון ושקית עור. לאט לאט התחלתי להכניס את חתיכות הבשר לתוך שקית העור ואז את שקית העור עטפתי בשקית הניילון. כשסיימתי לארוז יצאתי מין האיגלו ואחזתי בידי בקבוק מים. ביקשתי מראיום לשבור מעט מין הקרח והכנסתי את הבקבוק אל תוך המים, מעווה מעט את פניי למגע המים הקפואים על עורי.
ראיום לא הפסיק להתהלך סביב ולרחרח את האוויר. כל רגע חיכיתי שהוא יתחיל לנהום, אבל הוא לא נהם. הוא היה לחוץ, אני יודעת את זה לפי ההתנהגות שלו, אבל אני לא יודעת מה הלחיץ אותו כל כך.
החלטתי לעזוב את זה. חיות, יש להם כל מיני חושים.
לקחתי את האוכף ומיקמתי אותו במיומנות על גבו של ראיום. "אני מקווה שיש לך כוח היום ראיום, כי היום אנחנו הולכים להדביק קצב ולהישאר בתזוזה כל הזמן." הוא נהם בהסכמה ואני העפתי מבט אחרון לאחור, ואז יצאנו לדרך.

כל הדרך סיפרתי לראיום על ההורים שלי ועל נדי. אני לא יודעת אם הוא הקשיב לי הפעם – או אם הוא הבין אותי, אני עוד מנסה לברר עד כמה הוא מבין- אבל הרגשתי שכאילו אם הוא יידע על משפחתי הוא יתנהג בנימוס וחוסר פחד לצידם, בהנחה שנמצא אותם בכלל.
סיפרתי לו כמה אני דומה לאמא שלי, וכמה היא אופה גרועה, ושאבא תמיד צריך לעצור אותה מלהעלות את המטבח באש.
סיפרתי לו שנדי תמיד היה מרים אותי בידיים גבוה באוויר, ואז שנינו היינו מתגלגלים על הדשא.
עשינו עצירה אחת בדרך בשביל לשתות ולמלא את הבקבוק ואז המשכנו. זיהיתי את כל המקומות שעברנו בהם ואנחת עצב חלושה בקעה מפי כשהגענו למקום בו ראיום ואני נפגשנו לראשונה, המקום שבו נפלתי מההר.
בלי לשים לב קפצתי מגבו והתחלתי לחפש מדרון תלול שאוכל לטפס עליו למעלה. מצאתי אחד בקצה והתחלתי לעשות את דרכי חזרה מעלה אל ההר. במהלך הטיפוס שמתי לב שראיום נמצא לצידי. הוא תפס אותי בחוזקה בעזרת שיניו במעילי והניף אותי למעלה. לשנייה חשבתי שאני עומדת לסטות מהמסלול ולנחות חזרה מטה אך ברגע האחרון אחזתי בקרחון. שכבתי בגבי על השלג ונשפתי בהקלה. "משוגע אחד…" מלמלתי. התרוממתי לישיבה. משהו קר ומוצק היה מתחת לידי. 'זו בטח סתם אבן…' חשבתי לעצמי אך כשגיששתי עמוק בתוך השלג שלפתי משם מצפן כסוף. תחושה מוזרה חלפה בי. 'זה המצפן של אמא שלי! מה הוא עושה פה?!' לרגע עברה בי מחשבה מפחידה שמא היא גם נפלה מין ההר, אך שכנעתי את עצמי שזה לא יכול להיות. זה וודאי נפל לה מתיק, איכשהו. הרמתי אותו בעדינות ופתחתי אותו בתוף כף ידי, מתעלמת מנהימותיו הסקרניות של ראיום. הוא היה יפהפייה ושושנת הרוחות היתה חרוטה בתוכו. אמא סיפרה לי שאבא שלה חרט לה אותו פעם בפנים, בפעם הראשונה שהיא קיבלה אותו כמתנת יום הולדת.
קמתי על רגליי וניערתי את השלג מגופי, מחככת את ידי זו בזו כדי להעניק להן עוד חום. התקרבתי אל ראיום ועליתי עליו חזרה. "אני יודעת שאתה וודאי מבולבל, פשוט מכאן נפלתי אז חשבתי שאם אחזור לנקודה הזו יהיה לי יותר קל למצוא את היציאה מההר, מכיוון שזהו הכיוון שבו באתי." הוא שתק לכמה שניות ואז התחיל ללכת. "אה ראיום, אנחנו בכיוון הלא נכון." ציינתי. הוא נעצר בפתאומיות ואז הסתובב על עקביו והתחיל ללכת ישר. "כן, עכשיו יותר טוב." הוא נהם ברטינה וממש יכולתי לדמיין מבט אדיש וקול שקורא לעברי "שקט, חוצפנית."
גיחכתי.

הנוף הלבן שהקיף אותנו עד עכשיו התחיל להעלם ואדמה חומה התחילה להופיע מולנו יותר ויותר. בערך בצהרי היום השני שלנו להליכתנו עצרנו לנוח. ראיום היה תשוש וגם אני, שהלכתי חלק מהמסלול ברגל.
נשכבנו לנוח תחת עץ גדול שענפיו היו רחבים ויבשים כך שיכולנו להבעיר אותם וליצור מדורה. כמעט ושכחתי כמה נעים ומענג הוא חומה של האש.
הבטתי בראיום בפנים עגומות. מה שאני עומדת לומר לו לא יהיה מוצא-חן בעיניו. "ראיום, אנחנו צריכים לדבר," הוא הרים את ראשו בבלבול. "כלומר, נו, אתה יודע למה אני מתכוונת." נאנחתי בעצבנות. "זה בקשר לרגע שבו נצא מההר. אתה יודע שבתור חיה אתה לא יכול לבוא איתי למקום מיושב באנשים; זה מסוכן מדיי. אתה תפחיד אותם והם עלולים לנסות להרוג אותך ואני לא רוצה שזה יקרה, לכן אני מבקשת ממך, כשנצא מההר תחזור חזרה. אתה בטוח יותר בין השלג המסווה אותך. אני גם לא רוצה לעזוב אותך ואני מצטערת אם זה נחשב ניצול שהשתמשתי בהגנה שלך, אבל אני חייבת למצוא את ההורים שלי." עיניי התחילו לדמוע אך מיהרתי למחות אותם לפני שישים לב לכך. "אני אהיה בסדר, באמת. תסמוך עליי הפעם." היתה שתיקה קצרה ולאחריה הוא התרומם ממקומו והסתובב, נעלם בין עצי היער אך נשאר קרוב.