כפיות- פרק 31

פניי קפאו בשעה שמונה ועשרה בבוקר שלושה ימים אחר כך. במשך השלושה ימים האלה הכל היה די רגיל, עבודה רגילה, שגיא מצא עוד מקום קטן שהיה צריך טיפול לפני החפיפה. אתמול הוא עשה לי את החפיפה הראשונית. באוזן הוא לחש לי שזה היום האחרון שלו בתור הבוס שלי. "אבל.." נאנחתי. הוא חייך אליי חיוך מתוק באותה ההפסקה, "אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר, באמת". "יהיה קשה פה בלעדייך" אמרתי עצובה. היינו במקום ציבורי, לא יכולנו אפילו להתחבק. הוא חייך חיוך קטן ואמר שכדאי שנצא רגע למקום אחר, ושוב עלינו לגג. שם הוא כבר נתן לי חיבוק חזק. "אני מבטיח שאני עוד אהיה פה ואסתובב פה, אני לא עוזב, פשוט אני אהיה הרבה פחות אקטיבי. מי שיבוא באמת טוב בתחום ובאמת יוכל לעזור ולהמשיך לרומם את החברה הזו". "אתה סומך עליו?" שאלתי אותו בעיניים נוצצות. "במאה אחוז".
מולי עמד ירדן, מולי ומול כל הצוות. רציתי לבקש משגיא שיגיד לי שזו טעות, שהוא לא רציני איתי עכשיו. לא רציתי לראות את הבנאדם הזה מול העיניים שלי. כשהוא רק קלט את מבטי הוא הרכין את ראשו ואז הסתכל על שגיא, מתנגד לגמרי מלהסתכל עליו. הוא סירב להבין את מה שאני כבר הבנתי. זה לא יהיה קל. מאז אותה פגישה אחרונה ומאז אותו שקר לא דיברנו, לא הרגשתי בזה שקשה לי עם המצב הזה. כל מה שקרה ביני לבין עדי שימח אותי, גרם לי להיות מאושרת והשכיח ממני את כל מה שקרה עם ירדן. הצבתו פה מולי פשוט הכאיבה לי וצמרמרה אותי ביחד.
"היי" הוא אמר לכולם. השתרר שקט. "אני ירדן, אני זה שאחליף בערך את התפקיד של שגיא פה, אני אהיה האקטיבי בחברה הזו. שגיא עדכן אותי בכל ההישגים ובכל מה שצריך לעשות, אני מבטיח להצעיד ולהמשיך להצעיד את החברה הזו קדימה כי אין לי שום רצון שמשהו יקרה. סמכו עליי. אני תמיד אהיה פנוי לשיחות ולדברים, אתם יכולים לפנות ולהתייעץ, אני אמשיך לטפל בלקוחות הכי טובים שלנו וביחד הכל יהיה טוב. נוכל גם להעניק לשגיא קצת מנוחה" הוא צחק וחייך אליו. אני לא יודעת אם זה רק בגלל שהם חברים נורא טובים, אני מקווה שירדן באמת יודע מה הוא עושה. "כמה שנים אתה בתחום?" אחד שאל. ירדן חייך. "מעל שבע. התחלתי להתעניין בזה ישר אחרי תיכון". "מה עשית לפני פה?" שאלה אחרת. "האחים בראל, אחראי מחלקה" הוא אמר. כולם הסתכלו עליו מופתעים. זה חברה טובה כל כך? "זו אחת החברות הכי טובות בתחום" לחשה לי קרן באוזן. מזל שיש לי אותה פה לצידי. העברתי את מבטי אליה וחייכתי חיוך קטן. "משהו הולך להשתנות?" שאלתי. כולם הסתכלו עליי, בעיקר הוא, מחדיר את העיניים שלו אליי. אפילו שגיא הסתכל עליי, ראיתי שלא קל לו עם העניין הזה. "העבודה ממשיכה כרגיל" אמר ירדן בחיוך, "אני אמשיך כאילו לא התחלפו מנהלים".
"אדווה חכי שנייה" שמעתי את הקול של שגיא. נעצרתי במסדרון, אנשים כבר עקפו אותי בדרך חזרה לחדרים. הסתובבתי אליו והסתכלתי עליו. "יכולת להגיד לי" אמרתי מיד כשהוא נעמד מולי, מתנשף. "אני יודע אני..". "שגיא" אמרתי לו מיד. "מה?" הוא הסתכל עליי עצוב. "רק אל תתנצל. זה לא מהתפקיד שלי לפקח עלייך ולהגיד לך מה לעשות, רק אומר שכחברה שאתה יודע מה העבר בינה לבין ירדן יכולת להזהיר אותי. זה הכל" אמרתי וסובבתי את גבי. התחלתי ללכת לכיוון החדר והוא תפס בידי, שוב רוצה להתנצל. "אני יודע שתסתדרי" הוא אמר לי, בוטח בי, מאמין בי. ראיתי שהוא באמת מאמין בי. שיחררתי את אחיזתו מידי והסתכלתי עליו. הנהנתי אליו. אני באמת אהיה בסדר, אני יודעת מה אני צריכה לעשות. "תודה" אמרתי מיד. הוא חייך חיוך לא מבין. "על הכל, כל ההזדמנות וכל העבודה. היית הבוס הכי טוב שהיה לי בחיים". "לא הבוס היחיד?" הוא צחק צחוק קל. "היחיד וההכי טוב" חייכתי חיוך ענק. הוא צחק ושם את ידו על הכתף שלי. שוב המגע הזה צמרר אותי. הוא הסתכל על הכתף שלי ועל היד שלו. העברתי את מבטי אליו ושתקתי. "כן, בכל מקרה" הוא אמר ומיד עזב, "בהצלחה".
באומץ ענק דפקתי אחרי ארוחת הצהריים בדלת חדרו של ירדן, הייתי רגילה להיכנס לחדר הזה בחיוך, עכשיו אני מפחדת רק מהצעד הראשון שאני אדרוך שם. שמעתי את קולו ופתחתי את הדלת. "אפשר להיכנס?" ביקשתי. הוא חייך והנהן, עזב את עיסוקיו במחשב והסתכל עלי. נכנסתי קצת וסגרתי את הדלת. הוא מיד קם ממקומו. "אתה לא צריך לקום" חייכתי חיוך קטן ועמדתי מאחוריי הכיסא, מחזיקה במשענת שלו. "אני יודע שהמצב הזה מוזר לך" הוא אמר לי מיד. ניסיתי שלא להתייחס. "אני צריכה להמשיך לעבור חפיפה" אמרתי משנה מהר נושא, "הכל נגמר באמצע כי שגיא החליט להוריד קצת מהאחריות של התפקיד. אתה אמור להמשיך להדריך אותי?" שאלתי והפניתי את מבטי אליו. הוא הבין שאני לא הולכת לדבר על מה שקרה בינינו. "כנראה" הוא אמר מיד, "עכשיו?". הנהנתי אליו. "זה סובל דיחוי?" הוא שאל. "חבל שסתם תשלם לי כסף בלי שאני אעשה משהו" אמרתי. כשאמרתי את זה באמת התכוונתי לפשטות של העניין, אבל המשפט הזה היה הרבה יותר עמוק ממה שהוא, הכיל הרבה יותר. ראיתי את המבט של ירדן צונח, מסתכל אל הרצפה בעצב. גם אני אחר כך הבנתי מה אמרתי. הכל החזיר אותי לערב הזה, לסקס הזה, לכאב הגדול שיצאתי איתו אחריו. מחיתי את הדמעה הקטנה שרצתה לצאת והלכתי לכיוון הדלת. "אדווה" הוא אמר מיד, הקול שלו היה שבור, כמו אותו הלילה. נו, שיפסיקו כבר הדרמות, אני לא יכולה עם הכאב של התקופה הזו. הסתובבתי אליו אחרי נשימה עמוקה והסתכלתי עליו. גופו היה שפוף וכאוב, המילים האלו בלי שהתכוונתי פגעו בנקודה הכי רגישה שלו. הוא התקדם אליי לאט, גופי נצמד לדלת. "דיסטנס" אמרתי כשהוא היה כבר ממש קרוב אליי, "אנחנו בוס ועובדת" אמרתי מיד בקול רציני, שלא יחשוב אפילו להתקרב ולהתחיל להחזיר לי את כל מה שכבר הספקתי לשכוח. הוא נעמד והסתכל עליי. "אתה מתכוון לדבר?" שאלתי אותו, מפחדת ממה שהוא עומד לעשות. "אני רק רוצה להתנצל" הוא אמר בקול רגוע, "על הכל ועל כל מה שקרה. לא התכוונתי לשום דבר ממה שיקרה, אני באמת רציתי אותך, באמת הרגשתי אלייך משהו, הרבה לפני שידעתי שאת מה שאת. אני יודע, הייתי צריך להיות אמיתי איתך, לחשוף באמת את מי שאני כשאת חשפת את עצמך. אני לא יכולתי ובחרתי ללכת, ואני חושב שבעיקר בגלל הבריחה הזו את לא שלי עכשיו. אני מתחרט על זה עד היום, חשבתי עלייך בכל רגע בחודש האחרון. אני מעודכן, אני יודע שאני לא יכול לעשות דבר וזה הורג אותי כי אני רוצה אותך, והמצב של להיות הבוס שלך כרגע יהרוס אותי עוד יותר וידכא אותי עוד יותר, אבל אני רוצה שתסמכי עליי שאני לא אעשה כלום. תזכרי את ירדן שהתחיל איתך בבר, האדם הטוב שסמכת עליו. אני לא רוצה לפגוע בך, זה הדבר האחרון שאני רוצה. אני ואת נמצאים כרגע במעמד אחר מבחינת מערכת היחסים בינינו, לא רומנטית בכלל, עובד ועובדת, נשמור על הגבול הזה. אני רק לא רוצה שתהיה מרירות בינינו, זה חבל בעיניי" הוא אמר לי. נשמתי עמוק אחרי המילים שלו, הייתי צריכה את הכנות הזו שלו, רציתי שהוא יחזור להיות האיש שהתאהבתי בו, לא הבהמה שהוא היה במיטה. דפיקה נשמעה בדלת, הרגשתי אותה בגבי. זזתי מהדלת מהר והיא נפתחה בקטנה. "צריכים אותך במחלקה ב" נכנס איש. האיש הסתכל עליי וחייך והחזיר את מבטו לירדן. "אני אלך" נאנחתי והלכתי אל הדלת. עברתי את האיש והמילים של ירדן עדיין הדהדו בי, אפילו הזדמנות להגיב לא הייתה לי.