כשהעולם נהיה סגול

בום. 3 שניות! הברק פגע במרחק של קילומטר מהבית, יותר קרוב בחצי קילומטר מפעם קודמת. כשיש סופת ברקים באמצע הלילה, זה מה שאני עושה כדי לנסות ולהעביר את הפחד.
בום! פחות משניה. הברק פגע קרוב מאוד לבית. זה היה הברק הכי חזק עד עכשיו. קולו המשיך להדהד מספר שניות, וכל החדר שלי הואר בגוון כחול-סגול. חץ, הלברדור בן ה-5 שלי התחיל לנבוח בחוזקה. הוא מפחד מברקים, וכאשר הם ממש חזקים הוא לא יכול להירגע עד חלוף הסופה.
בום! הסופה ממשיכה, וחץ לא מפסיק לנבוח. החלטתי להתגבר על הפחד האי-רציונלי שלי, לצאת מתחת לפוך, ולרדת לקומה התחתונה ללטף אותו. הסופה גרמה להפסקת חשמל, לכן אני אסתפק בפנס של הפלאפון.
בום! בעודי הולך לכיוון המדרגות, אני רק חושב איזה מזל רע יש לי, ההורים שלי מצאו את סוף השבוע המושלם לצאת לחופשה ולהשאיר אותי לבד. שילוב של גשמי זלעפות, קור כלבים, הפסקת חשמל, וברקים כאלה שנראה כי האלים ממש זועמים, גרמו לערב שלי להסתכם בסרט עלוב עם חבר שהצטנן ממזג האוויר והלך מוקדם.
בום! נראה שהאור והקול הגיעו באותה השנייה! איזה פחד.. אולי הברק פגע אפילו בבית שלי? הכלב הפסיק לנבוח. זה מוזר. אני בקצה גרם המדרגות ויש לי תחושה מצמררת. יש בי דחף עז לרוץ בחזרה לחדרי ולהסתגר שם, אבל משהו לא בסדר עם חץ, אני חייב לדאוג לו. את המדרגות האחרונות אני יורד לאט במיוחד, ואז אני רואה שהמיטה של חץ ריקה.
בום! "חץ! חץ! איפה אתה? בוא אלי!". אני לא שומע תגובה. אני מסיט את הפנס לכל עבר הסלון, ורואה שהוא לא פה. "חץ! חץ? בבקשה בוא אלי". אני נכנס למטבח, ואני רואה אותו יושב בלי לזוז ובוהה במשהו מאחורי הדלפק. איזה הקלה. "חץ בוא אלי! על מה אתה מסתכל?" ראשו נשאר מוסט קצת כלפי מעלה, והוא כאילו לא שומע אותי. אני ניגש באטיות לראות מה מסתתר מאחורי הדלפק.. אולי נפל לשם משהו.. אבל למה שהוא יסתכל למעלה ולא על הרצפה?
בום! אני רואה שם דמות. ילד קטן, בן כ-7, עומד בפיג'מה ובוהה בכלב שלי. אני המום, מי זה הילד הזה? למה חץ מסתכל עליו בכזאת צורה? איך הוא נכנס? הרי כל הבית נעול.. הילד באטיות רבה מרים את ראשו ומסתכל לי בעיניים. ידיו מקומטות כבגיל 80, הוא חיוור, והעיניים שלו סגולות. הוא נראה לא אנושי. חיוך זעיר עולה על פניו. אני רוצה לצעוק אבל כל מה שאני מצליח לעשות זה לפתוח בתדהמה את הפה. הילד עושה צעד לעברי. לברוח! אני מנסה לתפוס את חץ בקולר, אך הוא בתוקפניות מנסה לנשוך לי את היד! מה קרה לו? אני מתבונן בו ומבין. העיניים שלו, הם סגולות! הפלאפון נשמט מידי. אני נס על נפשי ורץ לכיוון דלת הכניסה.
בום! הדלת נעולה. איזה טיפש אני! המפתחות בחדר שלי. אני רץ לעבר המדרגות לקומה העליונה, ומפנה מבט אחורה. הילד צועד לעברי, וחץ נשאר במקומו ליד הדלפק במטבח, כאשר מבטו מופנה אל הילד.
בום! אני טורק מאחורי את דלת חדרי. מה קורה כאן?! אני רואה את המפתחות לבית על השידה ליד מיטתי. אני אוחז בהם חזק חזק, כנראה מפחד, ועכשיו איך לעזאזל אני מגיע לדלת הכניסה? אין לי ברירה, אני צריך לבדוק אם הילד בעקבותיי, ולנסות להגיע אל הדלת. אני פותח לאט לאט את דלת חדרי, כדי לרכך את החריקות, אך נראה שזה רק מוסיף להם. הלוואי שהוא לא פה. הלוואי שכל זה חלום. הלוואי, הלוואי, הלוואי.
בום! אני רואה אותו במסדרון עומד במרחק של מטר מולי. הוא מתסכל עלי. החיוך שלו עכשיו נהיה מרוח מאוזן לאוזן, והוא מצחקק. אני טורק את הדלת בחזרה ונועל אותה במהירות הבזק. מבולבל ועמום אני מתיישב בפינת החדר. יש שקט, כל מה שאני שומע זה הגשם שיורד על הרעפים. עוברות מספר שניות, שמרגישות כמו שבועות.
בום! אני שומע קול. קול חלש, כמו אדם גוסס שמנסה להגות את מילותיו האחרונות אך אינו מצליח. הקול מתחזק, מתחזק מאוד. נראה כאילו הקול הזה נשמע בכל העולם, אך כרגע זה לא מה שאמור להדאיג אותי. הקול מפסיק. עוברים מספר רגעים ואני חושב לעצמי, אולי כל זה רק הזיה? כל זה רק תוצר של פחד? זהו חלום? אני שומע שלוש נקישות מהירות על הדלת
בום! הדלת נפרצת. הילד הקטן נע במהירות לעברי, כמעט בלי להזיז את רגליו, כאילו הוא מרחף באוויר. הפנים שלו כבר לא משועשעות, והחיוך הרחב הוחלף בפנים מתות, חסרי כל הבעה. הוא עומד מולי, ואני מוציא מפי אנקה שלא ידעתי שאני מסוגל לכמוה. הוא מתבונן בי מלמעלה, שם לי יד על החזה, ומביט בעיניי במבט חודר, כאילו הוא מסתכל לתוך נשמתי. פתאום הבעה של הקלה עולה על פניו. כל גופי מתחיל להרגיש כבד יותר. אני משתתק. העולם מתחיל לקבל גוון של סגול. אני מרגיש שהוא שואב כוחות ממני דרך היד המונחת על החזה שלי, ובמקום זה מחדיר כוחות אחרים, אפופי אופל. אני מבין שזהו הסוף שלי.
בום!