שליחות קטלנית 5: התקפה-פרק 4

"אז תנו לי להבין," אמר ג'ון קונר בניסיון לעקוב אחר סיפורם, "אתם הייתם הניצולים היחידים מהפיצוץ?" הוא שאל בתדהמה וקצת אשמה עצמית בקולו.
"כן, בראד," אמרה מיי והצביעה עליו, "ניפגע מהפיצוץ ואיבד את קולו." אמרה לו.
הם ישבו שם, מכוסים בסמיכות ואוחזים בספלי שוקו חם.
ג'ון קונר היה גבר כבן 34 ופניו לבשו הבעה רצינית.
"אני ממש מצטער, לא ידעתי בכלל שהיו מסוגלים להתיישב כול-כך קרוב למרכז סקיינט."
"כמה זמן אתם מסתובבים ככה?" שאל בראנס, יד ימונו של קונר.
"שבועיים או שלוש, לא יודע." אמר אית'ן.
קייט, אישה צעירה ואישתו של קונר, קייט הייתה בהריון, גודל של בטנה העיד על כך שבקרוב תלד.
היא כיסתה את פיה בידיה בתדהמה.
"אבל…איך?" היא שאלה בקול מודאג, "איך הצלחתם לשרוד כול הזמן הזה, אתם בסך-הכול ילדים."
מיי פלטתה ניחרת בוז. מה שמיי לא יכלה לסבול זה את המשפט: 'בסך-הכול ילדים'.
בראד משך בשרוול חולצתו של אית'ן. אית'ן הנהן.
"יש מצב שיש לכם משהו שבראד יוכל לכתוב עליו? אין אדמה שהוא יוכל לדבר דרכה." אמר.
"כן, בטח," אמר קונר והוציא מכיסו דף ועט. הוא הושיט לבראד.
בראד נטל מידיו את העט והדף וכתב עליו כשמצחו חרוש קמטים.
'אז לאיפה אתם נוסעים עכשיו?'
הראה להם בראד את מה שכתב.
"לניו-יורק," אמר קונר, "אנחנו צריכים לפנות את כול המכונות, אנחנו מתחילים בניו-יורק."
"יופי, אנחנו באים אתכם," אמרה מיי, מרוצה מהטרמפ הנוח.
"ממש לא," אמר קונר, "אנחנו מבקשים וויליאמס להוריד אתכם במקום ההתיישבות הכי קרוב לכאן."
"אבל-" אמר אית'ן בניסיון למחות את דבריו.
"זאת פקודה." אמר קונר נחרצות.
"אבל אתה לא המפקד שלנו," אמרה לו מיי .
"אבל אתם נמצאים על המסוק שלי."
"אנחנו נעזור לכם! אנחנו מנוסים בזה ולא כמו החיילים שלך שמשחקים אותה בהדמיה. אנחנו היינו בחוץ, חיינו את זה ושרדנו. אתה מכולם אמור להבין אותנו למה אנחנו רוצים לחסל אותם, הם לקחו לנו הכול." אמרה לו בכעס.
הבעה מהורהרת הייתה על פניו של קונר.
"לא ג'ון!" מחתה קייט, "הם בסך-הכול ילדים! הם לא יכולים להילחם בהם!"
"אנחנו נעזור לכם," אמר אית'ן.
"ג'ון, אתה לא יכול להרשות לדבר כזה-" דבריה נקטעו לקול 'בום' חזק.
המסוק התחיל לרעוד.
"בלייר!" צעק קונר מעל קול הרעידות המשונות של המסוק, "מה קורה?!"
בלייר וויליאמס צעקה מתא הטייס: "איבדנו את המנוע השמאלי! מכונת איסוף מתקרבת! צריכים לקפוץ עכשיו!!"