קרקס השדים-חלק ז׳

ישבתי שם, לבד, עם הראש תחוב בין ידי.
הרגשתי את רעידות השולחן הקטנות מהתזוזה של הרכבת,
רציתי לחזור לתא אבל סביטה והאחיות בטח עדין שם וממש לא היה לי את הכוח לשמוע את הצחקוקים והדיבורים חסרי המשמעות שלהן.
שיחזרתי במוחי את משפטו האחרון של סנג׳יק:׳..סיימתי להקשיב לך! לך ולדון-….׳
לי ולדון? לדון? איך דון קשור לזה-חשבתי – אולי דון גם יודע משהו על המרד או ראה משהו חשוד, אולי אם אשאל אותו..
"היית פעם במחוז הזה?" קול קטע את מחשבותיי.
הרמתי את ראשי במהירות מקווה לראות מולי את סנג'יק.
"היי" קרץ השד.
"מה אתה.." מלמתי בקול מאוכזב.
"ציפית לראות את החבר שלך?" נימה מתנשאת נשמעה בקולו.
"את מי?"
"נו את הבננה הג'ינג'ית הזאת שמזילה עליך ריר?"
"אתה מתכוון לסנג'יק?" שאלתי בכעס "הוא בכלל לא חבר שלי".
"באמת? והוא יודע את זה?" השד הניח את מרפקו על השולחן והחל לשחק עם מחזיק המפיות.
הרגשתי בילבול משולב עם עלבון. אולי הוא לא התעלם ממני? אולי סתם חשבתי כך? אבל מצד שני אולי הוא מתייחס אלי רק כשהוא רואה הזדמנות טובה להציק לי…
השפלתי את מבטי מנסה לא להיסתכל עליו. משהו בפנים שלו גרם לי לחייך, להרגיש שאפשר לבטוח בו ולדבר איתו- אבל ידעתי שזו סתם הרגשה מטופשת. כעט השעין את סנטרו על אחד מאגרופיו ורקן בגופו קדימה. כאילו רואה שאני רוצה לומר משהו ומחכה לשמוע. משהו בחיוך השקט והעדין שלו שחשף רק גומת חן אחת נתן לו מראה כל כך כנה, כאילו אין לו מה להסתיר. קווצות שיער שחור נפלו על מצחו והסתירו מעט את עיניו הבוהקות.
מבטי ירד אל צווארו החיוור ומשם אל כתפיו המוצקות ואל עצם הבריח שלו, כל זה ניראה כל כך עדין, כאילו מישהו לקח וצייר את השד הזה, כאילו השד הזה נולד לשלמות.
"כשהייתי קטן" התחיל השד לומר.
הרמתי את הבטי מהר והבטתי בו. זאת היתה הפעם הראשונה שקולו נשמע כל כך עצוב, הפעם הראשונה שאמר משהו לא מתנשא או מבקש לשחררו.
הוא ציחקק קצת כשראה אותי ואז פנה להיסתכל מהחלון. הנופים ההרריים שניראו מקודם התחלפו למים כחולים ועמוקים שצבעם משתלב כמעט עם צבע שמי הלילה שחורים.
"אמא שלי היתה לוקחת אותנו למחוז הזה" הוא אמר ועל פניו הבעת פנים לא ברורה, משהו עמוק בעיניו אבל עדיש על פניו.
"ומה אז..?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה של שנינו. הוא סובב את ראשו אליי ועל פניו שוב אותו חיוך מתנשא ולא אכפתי.
"אהבתי את המחוז הזה" הוא אמר וקם.
קמתי גם אני ומיהרתי ללכת ממנו ליפני שיספיק לומר עוד משהו.הלכתי בין קרונות הרכבת ממהרת להגיע את התא שלי. לא הבנתי את השד הזה. למה תמיד כאשר ניראה שמשהו בו משתנה, מתרכך, הוא פתאום מחייך את החיוך המטופש שלו וכאילו הכל פתאום הופך לצחוק מבחינתו.
כמעט הגעתי לקרון התא שלי כששמעתי קולות רחש מאחד התאים לידי. זזתי הצידה כשהדלת ניפתחה בהפתעה ובקול רם. שני שדים יצאו מהתא. נשמעו קולות מהומהמים מתוך התא ושני השדים הינהנו. הם סגרו את דלת התא ופנו ללכת. בפני עמדה האפשרות או ללכת אל התא שלי ולשמוע חפירות בילתי פוסקות של האחיות וסביטה, או לסמוך על תחושת הבטן שלי שמשהו לא בסדר ולעקוב אחרי שני השדים. בחרתי באפשרות השניה.
הכרתי את שני השדים. האחד-שניראה כמו בן אנוש בצורתו, עם אור בצבע גזר ושיער לבן ארוך קלוע בצמה מאחורי גבו, עיניו היו סגולות וקטנות, הוא היה יחסית חדש בצוות השדים של קירקסינו.
השד השני בצורתו היה דומה לפנתר שחור בשילוב עם בן אנוש. רגליו היו כשל פנתר וגופו כשל בן אנוש, פניו היו כשל פניו של פנתר אך היה יכול לדבר כמו בני אדם.- זה היה שד ותיק בקרקס, מאסרו מאסר עולם-הוא הגיע אלינו לקרקס כשהייתי קטנה, כבר אז היה מפחיד אותי. היה נהנה להבהיל אותי, קארלוס תמיד היה מגן עלי ונוזף בו להפסיק אך אחרי היעלמותו של קארלוס גם השד הפסיק להציק לי.
עקבתי אחרי שני השדים. הם עברו מקרון לקרון לא מדברים עם אף אחד. הם ניכנסו לקרון הרכבת האחרון. זה היה קרון המחסן. ערימות של ארגזי עץ וציוד הוצבו בקרון זה. רוב הציוד היה ישן או מאוד ספציפי להופעות מיוחדות לכן כמעט ולא נגעו בו. הקרון היה מלא באבק וקורי עכביש. כשניכנסתי לקרון כמה דקות אחריהם היסתתרתי מאחורי ערימת ארגזים מנסה להאזין לשיחתם. הקרון היה חשוך וקר, שמעתי קולות צעדים מאחורי וליפני שהספקתי להיסתובב משהו קר עם ריח חזק הוצמד אל אפי. הרגשתי את ידיו של מישהו מחזיקות בראשי שלא אזוז, חוסמות את פי ומונעות מימני ליצרוח. ניסיתי להיתנגד אך תחושה של סחרחורת ואיבוד תחושה בידיי תקפה אותי. הרגשתי את עפעפי ניהיים כבדים ונתתי לעצמי ליפול, קיפלתי את בירכי והרגשתי את גופי נופל קדימה ללא שליטה לעצור את הנפילה או לרקח אותה באמצעות ידיי, הכנתי את עצמי לתחושת הכאב שתבוא כשפרצופי יחבט בריצפת הקרון- כשלפתע משהו משך אותי לאחור והשכיב אותי על הגב. לא ראיתי כלום מלבד לתקרה החשוכה של הקרון.
הרגשתי את עצמי כמתנדנדת בין שינה עמוקה לעירנות מוחלטת-תחושה לא ברורה.
שמעתי קולות לידי.
"צדקת" אמר קול "היא באמת עקבה אחרינו"
"קדימה צריכים למהר אולי מישהו מחפש אותה כבר" אמר עוד קול.
"תשאירו אותה פה" נוסף קול שלישי, משהו לא צפוי כי הייתי בטוחה שראיתי רק שני שדים "פשוט נצא וננתק את הקרון"

–אפלה–

בהתחלה שמעתי קול זימזום באוזני. פתחתי את עיניי שמשום מה דמעו, אולי כתגובה לריח החריף שגרם לי להיתעלף. לא היה לי מושג כמה זמן הייתי ככה אבל ידעתי שעליי למהר. זכרתי משהו על ניתוק הקרון וזה נתן לי מספיק כוח בישביל לקום על רגלי. לא עשיתי אפילו לא צעד אחד וכבר הרגשתי את רגלי מתקפלות שוב. זרקתי את עצמי קדימה, קרוב אל דלת הקרון. נעזרתי באחד הארגזים כדי לקום ונישענתי על דלת הקרון. נתתי לתחושה לחזור לרגלי ואומנם בנידנוד מוחלט אבל הצלחתי לעשות עוד צעד. עמידתי לא היתה יציבה וכל דבר שראיתי כאילו הישתחפל מול עיני ורק לאחר כמה שניות של היתמקדות הצלחתי לראות איפה בדיוק נמצת ידית הדלת.
ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא היתה נעולה. משכתי ומשכתי אך ללא עזר.
הבטתי אחוצה דרך החלון הקטן של הדלת וראיתי את דלת הקרון שלפני ניפתחת ומימנה יוצא השד. הוא הביט בי בבילבול תחילה ואז מבטו הושפל מטע. אחר כך מיהר וכאילו זינק אל עבר הדלת של הקרון שבו הייתי וסימן לי בידיו להיתרחק.
עדין מתנדנדת זזתי הצידה ודלת העץ של הקרון נותקה ממקומה בעוצמה מטורפת ועפה אל קצה הקרון פוגעת באחד מפנסי התאורה הישנים.
השד עמד בפתח הקרון כשרגלו מקופלת כאילו נתן הרגע בעיטה. הוא הביט בי וניגש אליי.
מחוץ לקרון נשמע הרעש הבילתי ניסבל של גלגלי הרכבת החורקים על פסי המתחת עליהם נסעה. הרעש הכאיב לאוזני וגרם לי להיתקפל.
"מה לעזעזל..-?" הוא החל לומר אך מיד בא ליתפוס אותי בעודי נופלת. הוא ייצב אותי על רגלי ואז משך אחריו.
התחלתי להרגיש את רגלי מתחזקות וקולות החריקה של הרכבת נהפכו לסבילים.
"נצטרף לקפוץ לעבר הקרון השני" אמר. רק אז שמתי לב שהוא מחזיק את ידי.
הבטתי מתחתי וראיתי את השלשלת המחברת בין הקרונות.
בין כל קרון וקרון ברכבת נמתכת שלשלת המחברת ביניהם, מעל השלשת מוצב קרש קטן ממתכת המשמש כגשר בין הקרונות ומפשר לעבור ביניהם. ניראה היה כאילו השדים שעילפו אותי עזבו את הקרון ולקחו איתם את גשר המתכת. משהו צהוב בצבץ על השלשלת. זה היה כדור צהוב וקטן תלוי על השלשלת.
"זו פצצה" אמר השד "ברגע שהכדור ישנה את צבעו לסגול היא תתפוצץ- טריק ישן…"
"צריך להוציא אותה" אמרתי ולפתע הכדור החליף את צבעו לירוק.
"אסור. אם ניגע בא היא תתפוצץ עכשיו" השד החזיק בי קרוב אליו- הרגשתי את כתפי נישענות על חזיהו השטוח. מדוע אני לא מרגישה פחד מהפצצה? מדוע אני מרגישה שנוח לי ליד השד גם ברגע כל כך מסוכן?
לפתע השד עזב את ידי וזינק מעל הרווח בין הקרונות. הוא ניצמד אל דלת הקרון מולי. בידו האחת החזיק משהו כמו סולם חירום שהוביל אל גג הקרון ואת ידו השניה הושיט אליי.
"תתפסי את היד שלי ותיקפצי" פקד.
קולו נבלע ברעש הרכבת. פתאום כשלא היה לידי הרגשתי את הקור שמעיפה עלי הרוח. מימני לקרון שמולי הפרידו כ97 סנטימטרים, אך עדין יכולתי לראות את פסי הרכבת מתחת לרגלי, לשמוע את הרעש, להרגיש את העוצמה והבנתי שאני לא יכולה לזוז.
הרגשתי שהסחרחורת חוזרת והשלשלת כאילו הישתחפלה מול עיני. נישענתי על המעקה לידי וראיתי שהכדור כבר משנה את צבעו מתכלת לכחול כהה.רגלי רעדו ללא שליטה והרגשתי דמעות בעיני.
"אני לא יכולה.." מילמלתי.
"מה??" צעק השד "תקפצי, אני אתפוס אותך"
"אני לא יכולה" צעקתי לא מרימה את מבטי מפסי הרכבת אשר מתחתיהם במקום סלעים ניגלו מים עמוקים ושחורים.
"סיליביה" אמר השד "סיליביה תסתכלי עליי!"
לא הבטתי בו. סגרתי חזק את עיני מתאפקת שלא לבכות. תמיד היה לי פחד ממים עמוקים ומגובה. ובמקרה הנוכחי- הייתי על גשר גבוה שנמצא מעל אגם של מים עמוקים ושחורים ללא תחתית.
"סיליביה את יכולה " שמעתי את קולו של השד.
"אני לא" מילמלתי והרמתי את מבטי. ביכלל לא היה לי איכפת שעיני כבר מלאות דמעות שהחלו לזלוג על לכיי.
"אתה לא מבין?" בכיתי "אני לא יכולה לקפוץ-זה גבוה מידי ומהר מידי, אני אפול"
הוא הביט בי.
הוא מתח את ידו עוד יותר אליי.
"אני אתפוס אותך" אמר וכאילו קולו התרכח מעט "תמתחי את ידיך אלי ואני אמשוך אותך"
"אני לא אצליח" היתייפכתי.
"אז תעצמי עיניים ותקפצי אליי" אמר.
הרקנתי את ראשי והבטתי בפצצה שצבע כבר היתחלף לסגול, צבע סגול כהה שפתאום הלך והתבהר לקרן אור לבנה ומסנוורת.
עצמתי את העיניים.