ביני לביני.

הדבר הראשון שראתי מול עיניי שפתחתי אותם-
היה הלוח שנה.
התאריך של היום היה מסומן במרקר כתום עם המון סימני קריאה אדומים מסביבו-
היום הראשון ללימודים.
קמתי בעייפות ממיטת הקטיפה הנעימה שלי שפשוט התחננה שאני לא אקום ממנה, והלכתי להתלבש.
פתחתי את הארון-בגדים-בצבע-שמנת שלי ברישול ונגלו לעייני כמה סטים של התלבושת האחידה בגזרת הבנים.
הוצאתי אחת מהם והחלתי לפשוט את בגדיי.
בעודי לובשת מעליי את החולצה האחידה, אני רואה על השולחן שלי פתק.
לבשתי את המכנסיים המשובצות ברישול ופתחתי את המעטפה-
'אמי, וויולט,אנדי,שילו,דרו,קורט וג'ולייט היקרים-
רק רצינו לאחל לכם שנה מוצלחת בבית הספר החדש שלכם-והלא חדש שלכם.
השארנו לכם שטר של עשרים לקפיטריה,
תעשו חיים!
אוהבים, הזוג ג'אטן,ג'נט ואדוארד♥'
כמה מתיקות. הסתכלתי על המעטפה במבט אטום, שלפתי את השטר ואת הפתק זרקתי לפח.
לקחתי את התיק הקל שלי. בסינמל- היינו צריכים לקנות את הספרים,
באלדין אנו מקבלים אותם יחד עם הלוקרים.
ירדתי במדרגות, רואה את ג'ולייט דרו וויולט ואנדי יושבים סביב השולחן, כולם לבושים במדי בית הספר האפורים,
רק אנדי – שעולה לכיתה ז' וויולט, שעולה לכיתה ו' לבשו מדי בית ספר כחולים.
ברגע שהם ראו אותי יורדת במדרגות הם נדרכו.
"נזוז?" שאלה ג'ולייט, שלא טרחה להתארגן במיוחד ליום הראשון ללימודים.
היא הסתירה את העיגולים השחורים תחת עיניה במייקאפ, אבל עדין יכלו לראות את חוסר השינה המשפיע עליה.
ניסיתי לנחש למה הם חיכו לי. הנהנתי במבט אטום, משכתי בכתפי כמו תמיד ויצאנו מהבית.
הלכנו אל הג'יפ של הזוג ג'אטן, ואז הבנתי למה הם חיכו לי.
רק לי היום רישיון. דרו היה עצלן מדי כדי ללמוד, ולג'ולייט היה נהג פרטי.
נכנסתי לאוטו בלי לאמר מילה שג'ולייט הושיטה לי את המפתחות והם התרבחו מאחור.
אף אחד לא ישב לידי.
נסעתי לחטיבת הביניים של וויולט ואנדי בעזרת ההוראות העייפות של ג'ולייט.
הגענו לבית ספר של וויולט ואנדי, והם ירדו- נפרדים לשלום מכולם ומחבקים אותם.
חוץ ממני.
לאחר מכן נסעתי לתיכון החדש שלי והחנתי את הג'יפ שם.
ברגע שעצרתי את המכונית, כולם פתחו את הדלתות וירדו, בלי להפרד לשלום, צוחקים.
לא שמתי לב שטרקתי את הדלת עד שהרגשתי את מבטי התלמידים ננעצים בי.
הלכתי למזכירות בחופזה ולקחתי את המפתחות ללוקר מהמזכירה,
לקחו לי כמה דקות למצוא את הכיתה החדשה שלי -היסטוריה- שבה אני לומדת בשעה הראשונה.
שהגעתי לכיתה ישבו שם שתי בנות; ג'ולייט, והנערה שראיתי בחנות הבגדים עם שיער הפלטינה.
הם ישבו וצחקו, יושבות על השולחן באמצע הכיתה.
מצאתי לי מקום בצד שמאל, הכי מאחור.
כנראה שנרדמתי, כי כשפתחתי את עיניי שוב, הכיתה הייתה כמעט מלאה.
כל העיניים נעוצות בג'ולייט ובנערה בהערצה. לא היה קשה להבין שהם המקובלות בבית הספר. "ממש צמד-חמד,הא?" הרמתי את מבטי כדי לראות נערה עם שיער חום מתולתל מסתכלת עליי. היא הניחה את התיק לידי והתיישבה בכיסא. "ייקח לך זמן להתרגל אליהם."
הסתכלתי עליה במבט אטום,"טוב, ג'ולייט היא אחותי החורגת החדשה, ואני לא בטוחה שאני מסמפטת אותה." הנערה צחקה,
"ליסה, דרך אגב." אמרה ליסה וקרצה. "את בטח אמי,לא?"
הנהנתי והסתכלתי עליה מעט בחשדנות,"איך את יודעת?"
ליסה פרעה את שיערה."אמא שלי היא המנהלת של בית הספר. אני יודעת על כל תלמיד חדש שמגיע."
"אז את ליסה קוסטה." נחשתי, נזכרת שלמנהלת קוראים איימי קוסטה. ליסה הנהנה בראשה וצחקה, כאשר נכנס המורה -מר שפרד[פשוט תתעלמו]- כפי ששמעתי את התלמידים מדברים. המורה היה נראה כבן שישים פלוס, וכאילו בכל צעד שלו הוא עומד לקרוס.
מר שפרד קרא את רשימת התלמידים, והחל ללמד חומר שכבר למדתי בבית הספר בסינמל, לכן לא היה אכפת לי להמשיך לפטפט עם ליסה. "אז מי זאת החברה הזאת של ג'ולייט?"
שאלתי.
הליסה קמצה את עיניה,"לולה לואיס." השם התגלגל על לשונה בארס."היא הרבה יותר שנואה עליי מג'ולייט."
קשה היה לי להאמין שמישהו יכול להיות גרוע יותר מג'ולייט,"למה?"
"כי בזמן שג'ולייט מכריזה -בטמטום- על התוכניות הזדוניות שלה, לולה עושה זאת בחשאי בתחכום." קמצה את אצבעותיה. "ואז הרבה יותר כאב שהיא עוקצת."
לפתע נשמעה טריקת דלת שהנער שחור השיער וכחול העיניים מחנות הבגדים עמד בפתח הדלת, משתנשף ומזיע. "לא התעוררתי, מצטער מר שפרד." אמר וחייך חיוך שוב לב אל המורה.
"התחלת את השנה לא טוב, מר פאלמר." אמר המורה,"שב במקומך."
מזווית העין ראיתי את לולה וג'ולייט מצחקקות ומסמיקות כשהוא עבר לידם וישב מאחוריהם, ליד הג'ינג'י המנומש שהיה גם הוא בחנות הבגדים.
"ליאם פאלמר. ידוע בשובר לבבות. לא מציעה לך להתקרב אליו יותר מדי." אמר ליסה. "ג'ואי מלארן, גם ממנו תזהרי. החבר הכי טוב של ליאם. הם כמו לולה וג'ולייט- רק בגרסה הגברית."
עקמתי את אפי, ומהרתי להחזיר אותו למצבו הרגל. בלי הבעת רגשות, הזכרתי לעצמי. "אבל הוא ג'ינג'י." התגוננתי.
"אז זהו," אמר ליסה ושאפה אוויר. "יש כמה בנות שחושבות שזה שהוא ג'ינג'י זה דווקא חמוד, ואז הם מוצאות את עצמם בשיטת ה דפוק-וזרוק הידועה."
"הם בטח ביחד," אמרתי ואז מהרתי להסביר את עצמי. "הרביעייה הזאת."
ליסה הסתכלה מזווית עיניה על הארבעה. "לולה וליאם היו יחד בשנה שעברה. הם נפרדו, ומאז הם ידידים טובים. שמעתי כמה בנות אומרות שג'ולייט ממש דלוקה על ליאם, ושג'ואי דלוק על ג'ולייט."
שמעתי נשיפה, והרמתי את ראשי כדי לגלות את מר שפרד מסתכל עלינו במבט אדום וכועס. "שם?" שאל.
"אמי." אמרתי בנינוחות. "אמי אלבו."
מר שפרד גנח. "את מהמשפחה החדשה שעברו לפה, לא?" אמר ולא חיכה לתשובה. "בגלל שאת חדשה אני לא הולך להביא לך ריתוק, אבל אם אני תופס אותך מדברת על נושאים שהם לא היסטוריה, אני אצטרך להעניש אותך." אמר והסתובב מיד ללוח.
למרות האיום של מר שפרד, ברגע שהוא הסתובב ליסה פתחה בדיבור. "על מה דברנו?" שאלה.
שתקתי, לא ממש זכרתי. "רק אל תגידי לי שאת פוחדת ממנו עכשיו."
נדתי בראשי,"מורים לא מפחידים אותי."
באותו רגע קבלתי את הערצה של ליסה. היא הסתכלה עליי במבט מלא יריעת כבוד.
'היא מתחברת לאמי הרובוט' חשבתי,'לא לאמי האמיתית'.
אולי יותר עדיף ככה, מצאתי את עצמי אומרת ביני לביני.