הכיסא שעומד בטבריה,כס המלכות שלנו

שירלי שלי המכתב הזה נח על קברך עכשיו,נח כמוך.
אני זוכר איך פגשתי אותך מחוץ לביתי עומדת ומביטה אל בריכת הדגים הטבעית שלי מבעד לשער. "יש פתח לתיירים אם את רוצה." אמרתי באדישות אולי אבל ליבי רקד ובגלל זה אני זה שפתח לך את הדלת והסביר לך . " פה אין דגים כי כאן אפשר לשחות וכאן הספסל המתנדנד וכאן העץ בן מתאיים השנה." את סקרת בעני השקד שלך הכל והתפלאת מהכל בדרכך החמודה.
"אני חושב שלא כדי…" התחלתי לדבר אבל כבר קפצת לנחל הקטן צוחקת ומאושרת.
בחטיבה ניפגשנו שוב וגיליתי שאת מצטיינת וגם ציירת כי ראיתי את התמונה שציירת: אני ואת בגן שלי. הזמן עבר מהר ובצופים אני ואת הינו המדריכים עכשיו וכולם אהבו אותך וקראו לך "ברבי" וחיבקו אותך. "כשאני אגדל אני יהיה גננת כי אין לי סיכוי להיות שחקנית." אמרת אבל היה לך כי את מושלמת, שירלי שלי. בסוף השנה את ואני כבר הינו חברים טובים ונהגנו לשחות כל שבת בכינרת הצלולה והיפה וגם לדוג ותמיד אני זוכר שאת ניצחת אותי ואת צחקת ואמרת: "לי אין ניסיון ותראה מה אני עושה." אמרת והתפוצצת מצחוק.
אני זוכר איך בסוף את הצאת לי חברות ואמרת שזה לא נכון כי בעצם הינו חברים בלי המשפט הזה כך שהיא רוצה להסביר. תמיד רצית להסביר הכל שירלי כי חשבת שלא מבינים אותך למרות שכל אדם יבין אותך, שירלי או שירלי.
אני זוכר גם איך התאהבתי זמנית באחרת ואת חיכית לי בסבלנות עד שהבנתי שאני טעיתי וחזרתי עליך ואני זוכר איך בכית בהקלה " חשבתי שאתה תשכח ממני ושאני אמות מצער!" שירלי אף פעם לא האזוב אותך. לבסוף בתיכון בחרת ללמוד פסיכולוגיה ואני נרשמתי גם רק כדי להיות ביחד והגן עוד נשאר בינינו. בסוף התיכון היו לנו תוכניות ובניתי לכבודך כס בטבריה על ראש הגבעה ששם צמחו פרחים ועצים. ישבנו ביחד וסיפרנו על הכל אחד לשני ובסוף את זוכרת ביום הגשום שאת כל כך אהבת אני הצאתי לך נישואין ואיך השתעל כמעת לפני שביקשתי וכמעת התפוצצתי מצחוק.
אני זוכר שמאז שהצאתי לך נישואין כל הדרך הביתה אמרת כן ובסוך התעלפת בזרועותי והתעורתת במיטתי מחסה אותי בנשיקות. שירלי אני רק מספר לך שביתינו הקטנה עכשיו בגן והיא בסדר אבל היא זוכרת אותך! היא זוכרת שנפטרת לפני שנתיים כשהיית סוכנת בצבא.
שירלי תמיד היית שקטה ומיוחדת וזה לא משנה הרבה כי בקברך צאת גם כזאת אבל תדעי שאני מצתרף אליך כשביתינו תגדל ואז שנות האבתינו יגדלו למעלה.