הוא.

הוא לא יראה יותר אור יום,
הוא לא יזכה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלו יותר,
הוא לא יוכל לריב עם אמא שלו על שעות החזרה הביתה מבילוי.
הוא לא יזכה לראות את הארוסה ההריונית שלו מתחת לחופה, עם שמלת כלה ובטן קטנטונת מבצבצת.
הוא לא יזכה לקדש אותה.

הוא לא יוכל לראות את גמר ליגת האלופות יותר ולהבין מי זכה.
הוא לא יוכל לחוות את המעבר לבית החדש.
הוא לא יוכל לשאוף את ריח הצבע הטרי של ביתו בעת שיפוצים.

הוא לא יזכה לראות את ילדו הבכור עושה את הצעד הראשון ואומר את המילה הראשונה \'אבא\'.
הוא לא יזכה להזדקן עם אשתו ולהביט בנכדיו וניניו שגדלים.

הוא לא יזכה לעשות זאת מכיוון שהוא כבר לא כאן, הוא נפטר, הוא נפטר כשהגן עלינו ועל הארץ שלנו בחייו.
הוא היה רק בן עשרים, החיים שלו רק התחילו ונקטפו בטרם עת.

יום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה.
יהי זכרם ברוך.