היא לא את ♥ -עונה 2 פרק 15-

עונה 2 פרק 15:

-נקודת מבט אביב-

"נזכרתי בסבא שלי ז"ל, הוא נפטר כשהייתי קטנה,בת חמש וחצי בערך…
כל מה שאני זוכרת ממנו זה שתמיד הוא היה מסתובב עם סידור כזה ביד שלו ולפעמים היה נותן לי להסתכל בו קצת" ענתה,מעבירה את אצבעותיה על הסידור.
חיבקתי אותה.
"מצטער…" לחשתי
"זה בסדר,אין לך על מה להצטער" היא אמרה וניגבה את דמעותיה.
—
נשכבתי על מיטתי ליד אגם וחיבקתי אותה חיבוק חזק.
היא שתקה.
כנראה הזיכרונות לסבא שלה ז"ל, חזקים עכשיו…
אגם התחילה לבכות .שוב.
חיבקתי עוד יותר חזק,היא חיבקה אותי כאילו אני עוד שנייה בורח לה
לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה שליד המיטה ושמתי לאגם את השיר 'זוכרת'
היא תמיד מתעודדת ממנו.
'זוכרת איך שאמרת לי,איתך בלב לא קר לי ולמה בחרת אחר לאהוב…..'
"דיי" היא לחשה אחרי כמה שניות
"חשבתי שזה מעודד אותך…" אמרתי
"אתה תמיד חושב" קראה בעצב מהול בעצבים וקמה מהמיטה
כאשר היא עברה ליד השידה וראתה את הסידור היא עצרה את הדמעות שלה ויצאה מהחדר כאשר היא טורקת את הדלת אחריה.
יצאתי מהחדר.
"אגם" קראתי
היא לא הקשיבה לי ויצאה מהבית,שמעתי שהיא התחילה לבכות
התעצבנתי.
"מה קרה?" שאלה שיר ללא הבנה
"עזבי" אמרתי ועליתי לחדרי בחזרה.

—
אני: "אני לא מבין למה היא מתעצבנת,זה רק שיר…" אמרתי למאור כשדיברתי איתו
מאור: "הזכרת לה אותו חזק,כנראה…
הוא נפטר לפני כמה שנים,היא הייתה מאוד קשורה אליו,זה עדיין חזק…"
אני: "טוב,מצטער,אבל מה אני עושה עכשיו?" שאלתי,אחים תמיד טובים בעזרה בקשר לאח השני
לא רוצה לריב איתה!
מאור: "תקשיב,היא נכנסה לחדר שלה לפני כמה דקות,מה שאומר שהיא עצבנית,כמו שאתה יודע, תן לה להירגע קצת ,לבד, אחר כך אני אתקשר אליך שתבוא,טוב?"
אני: "תודה,ביי"
מאור: "ביי"
—
אני מקווה שהיא תרגע מהר ולא תעשה לי פרצופים כשאני אבוא אליה…
—-
עכשיו אחר הצהריים.
אני בדרך לבית של אגם ומאור.
כמו שמאור אמר ,היא נרגעה קצת.
אני מקווה שקצת זה מספיק…
יש לנו חודשיים ביחד לחגוג…
הגעתי לבית שלהם,מאור פתח לי.
סימנתי לו שאני הולך לאגם ועליתי לחדרה.
דפקתי בדלת,היא הייתה נעולה.
ליאור,שהייתה ככל הנראה בחדר, פתחה אותה ויצאה במהירות מהחדר.
אגם שכבה על מיטתה בשקט ובהתה בתקרה.
העיניים שלה היו יבשות.
נשכבתי על מיטתה של אגם וחיבקתי אותה.
היא לא התנגדה,אבל עדיין בהתה בתקרה.
גם אני הייתי בשקט ובהיתי בתקרה.

לאחר כמה דקות החלטתי לדבר.
"סליחה" לחשתי והסתכלתי על אגם.
היא יפה,והיא שלי,תמיד שלי.
"בסדר,אני צריכה לבקש סליחה,לא אתה" היא אמרה,עדיין בוהה בתקרה
"טוב,אולי תפסיקי לבהות בתקרה?" צחקתי
היא צחקה גם והעבירה את מבטה אליי
"סליחה שהייתי עצבנית,פשוט,זה קרה לא מזמן,הייתי מאוד קשורה אליו,תבין אותי" היא אמרה כשבעינה שוב מופיעות דמעות
"אני מבין,זה בסדר,זה ככה אצל כולם" אמרה וסילקתי דמעה בוגדנית שהתגלגלה על לחייה של אגם
"אני שמחה שאתה מבין אותי" אמרה אגם וחייכה חיוך קטן.
"אני שמח שאת שמחה" אמרתי
היא צחקה.
ואני?
נישקתי אותה,שמח שהיא שלי.