צחוק הגורל

אני פוסעת לי כאן. כאילו דבר לא השתנה.
בין שבילי עפר, ניצנים, דשא ירוק וטרי, אבנים קטנטנות, ואז אני צוחקת. כאילו אנחנו כרגיל. צוחקים ומשחקים. רבים, מתאהבים, מחייכים, או סתם מסתכלים אחד לשני בעיניים. לפעמים במבט קודר ולפעמים במבט עליז.
אני דורכת על הכמה מטרים האלו, שלא הסכמתי להתקרב אליהם עד עכשיו.
אז יש זכרונות, תקווה אין. היא התפוגגה ונעלמה בשניות אחדות.
אתה היית מתבדח על כמה שאני פסימית ושאני צריכה להנות מהחיים. אילו אתה היית פה. ולא היית למעלה. אבל אתה אולי למטה. באדמה. הרי שם הקבר שלך, שאני לא מעיזה להתקרב אליו. ככה זה. מפחיד. מרתיע. אתה היית אומר שאלו תירוצים. אני אומרת שזאת האמת. הייתי שם אולי פעמיים. רק בקבורה ובאזכרה האחרונה. יותר מזה לא הייתי.
אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, היא הייתה אמיתית, נעימה כזאת. אבל אתה אמרת שזה סתם היה. בטעות. אני הייתי אומרת שאתה ציני.
אהבנו לעצבן אחד את השני. אבל אתה נעלמת. אני מנסה לשכוח למה, בגלל המלחמה הארורה שבאת אליה.
הנה, אני שוב אומרת את זה. אבל זה רק… מדאגה.
הרי אתה בטח יודע מאיפה שאתה לא נמצא שבגלל שנעלמת לא אכלתי ולא שתיתי.
בגלל זה, אם היית רואה אותי היית אומר שאני רזה. אני בקושי אוכלת. אני סובלת. אני מיוסרת. אין כמו איתך. ובחיים לא יהיה עם אף אחד אחר. אין כמוך. אתה היית אומר שאני מתחנפת. אבל אין לי למה. אין לי מה לדרוש ממך. רק דבר אחד – שתחזור.
אבל אתה לא חוזר. שוב. למרות כל האמונה שאני משקיעה לחינם. לא שאכפת לי.
דרך העפר הופכת לקצת יותר תלולה ואז מתיישרת.
ויש את הקבר. צבע אפור מגעיל. שאתה היית אומר שלמי שיצר אותו אין חוש טעם.
אני יודעת שאתה היית אומר את כל אלו, כי אני מכירה אותך.
אני מביטה בקבר שוב. חקוק עליו שמך וליד, המשפט שנהגת לומר.
"אל תוותר לעולם. תאמין. אל תעשה את מה שאתה יודע שהוא טעות."
אבל אני כן אעשה את זה. בשבילך. כדי להיפגש איתך בעולם הבא. אז אני פשוט נשארת שם עם הסכין שכבר לא בידי. אלא מונחת על האדמה. כשאני נאנקת מכאבים אבל מאושרת, אני מחכה שהחיים שלי ייגמרו.
ואז אני באה אלייך, לעולם שלך.
אתה בטח היית אומר על זה 'צחוק הגורל'. למרות שבטח לא היה לך מושג מה זה.