את הלכת
היום, זה היום,
היום שבו הלכת,
היום שבו נשכחת,
היום שבו אני איבדתי אותך.
זה התחיל בבוקר סתווי, אפרורי,
את קמת בבוקר, כמו סהרורי.
פתאום נשמעה אזעקה,
ואת כבר ידעת שזו תהיה מועקה.
רצנו למקלטים,
הפעלנו את הרדיו,
ואז שמענו את צליל הזימון,
צליל שאין בו אמון.
שנינו הלכנו למקומות אחרים,
הלכנו והרגנו הרבה אנשים.
דם על הידיים, זיעה נוטפת,
אני רק רוצה לראות אותך שוב פרחים קוטפת.
נלחמנו, הגנו, חירפנו נפשנו,
העיקר שיהיה עתיד לצאצאנו,
אלה שלא נולדו, שלא קיימים,
אלה שלא ראו את המרחבים.
בסוף, עם כל רגשות האשמה,
הביתה חזרתי, בקולות תרועה,
חזרתי כגיבור, שנלחם כמו גדול,
אמא ניסתה להסביר, אך אני ביקשתי לחדול.
אמא אמרה, זה לא נורא,
אבל אני כבר ידעתי, איבדתי אותה,
ככה זה במלחמה, בלי רחמים,
אבל אותך, אהובתי, לא אוכל שוב להרים.
לשחק, לצחוק, להנות מהחיים,
ל זה בלעדייך נראה נוראי,
אני אותך רוצה שוב לראות,
אם רק בבקשה, תוכלי לתת לי אות.
תגובות (6)
אני חושבת שזה ממש יפה..
זה מרגש ומקסים..
בכללי אתה כותב ממש יפה ..
דווקא חשבתי שלא יצא לי משהו.. איזה כיף :)
שתחדול*
סהרורית* [זה גם חרוז^^]
חוץ מזה – אהבתי =)
תודה
ווואווו זה פשוט ווואווו,אתה כותב מדהים באמת,ממש מרגש אהבתי!
אני שמח שאהבת.