מלחמות המוות פרק ו'

אנשים חיוורים ביער

אודון ורודון העירו את כולם בשעת עלות השחר. "אנחנו חייבים ללכת" אמר אודון. "למה" שאל סהר שעדיין היה מנומנם, "אנחנו חייבים להמשיך, עכשיו!" צעק רודון. סהר מיד הרגיש את הכוח המוזר שכפה עליו לצאת לדרך יום קודם לכן, כופה עליו לצאת לדרך גם הפעם. כעבור רגע הכוח נעלם והוא ידע שכדאי לו לצאת ברגע זה. הוא ראה שעכשיו כולם מתארגנים בשיא המרץ ובתוך דקה אחת, כולם היו מוכנים ליציאה. הם ירדו מההר וחזרו אל השביל בשיא המרץ. סהר חשב שאולי יש לאודון ורודון סיבה למהירות שבה הם ירדו מההר וחזרו לשביל. בעודם ממשיכים ללכת הוא חשב על הלילה הקודם ועל לילה, איך שנראתה לאור בין הערביים. הוא הוציא את המחשבה הזאת מהראש והתמקד בדרך שלפניהם. מדי פעם סהר שמע רחש משיח שהיה לידם, אבל הוא חשב שהוא בטח מדמיין. כך הם הלכו בשביל עד שעות הערב, כשהשמים החלו להחשיך. "נעצור כאן " אמר אודון "לעת עתה" "אתם צריכים לנוח" אמר רודון. "טוב, אני לא יודע אם לזה אתם קוראים מקום בטוח, אבל הגיע הזמן לתשובות" אמר סטרון. " הזמן לתשובות עוד לא הגיע" אמר אודון, "הוא צודק" אמר לינדור. "עכשיו" אמר אודון "אנחנו צריכים להמשיך, אחרת יעלו על עקבותינו". "רגע אחד" אמר סטרון "אין לי מושג מי אתם, למה שאבטח בכם"? שאל. "אני אלך איתם" אמר לינדור. "מה" שאל סטרון "אני הולך איתם, ואם אתה בוטח בי אתה תצטרף" אמר לינדור, "בסדר" מלמל סטרון בכעס "אבל מתישהו אני ארצה תשובות ואני אקבל אותם" הודיע סטרון. "אני אבוא איתכם" הודיע סהר. הייתה לסהר סיבה להצטרף, הוא רצה לדעת מי הם שני המכשפים הללו ולמה הם מוכרים לו. חייו של סהר היו מבולבלים ומשונים עוד מימי ילדותו, שום דבר בעולם לא נראה לו מתאים. רק עכשיו, הוא הרגיש ששני המכשפים האלו יכולים לפתור את כל השאלות שהיו בליבו. לכן הוא החליט להצטרף. "אני מוכנה לבוא" אמרה לילה. סהר הסתכל עליה בהפתעה, לילה הייתה האחרונה שהוא ציפה שתמשיך עם המכשפים. למרות שבעצם לא הייתה לסהר שום בעיה שלילה תצטרף עליהם. היא הייתה לוחמת מעולה, היו לה אינסטינקטים טובים והיא הייתה יפה… סהר מיד הדחיק את המחשבה הזאת. הוא למד בזמן מסעותיו שרגשות הם רק אשליות שמסיתות אותו מהמטרה האמיתית. "אז אתם באים"? שאל אודון את פלר ופורקיס "אני ל…" אמר פורקיס בזמן שנשמע רחש מהשיחים. "מה זה היה"? שאל סהר. שריקה קצרה נשמעה ולאחריה שקט. פתאום הסתובב רודון בעודו שולף את חרבו וחוצה לשניים חץ, שהואר באור אדום והתפורר. הוא הסתכל בחשש באחיו, כמו גם לינדור ולילה. "אנחנו תחת מתקפה" אמר סהר. "היי" צעק פתאום פלר. "למה שלא תצאו ותילחמו מולנו פנים מול פנים" אמר לעבר העצים מהמקום שממנו נורה החץ. "מה אתה עושה" שאל אותו סהר. "מזמן לנו קרב קטן" אמר הגמד. רחש נשמע מבין העצים, ולאחריו נשמע קול שאמר "אנחנו נענים לבקשתכם" אמר קול מקפיא דם. רחש נשמע שוב, ושמונה דמויות הגיחו מבין העצים. כמו האנשים בפונדק, גם הם היו גבוהים, רזים וחיוורים. הם לבשו טוניקות וגלימות שחורות,וגם חרבותיהם היו שחורות כלילה. "מה עשית"? שאל סהר. "נעננו להזמנתך, גמד" אמר הראשון בקול מצמרר ומקפיא דם. "אל תדאגו, נדאג שיהיה לכם מוות מהיר" אמר. מייד, זינק לינדור על אחד העצים וירה חץ, שפילח את ליבו של האיש ונתקע בו. לרגע, האיש עיווה את פניו בכאב, אך רגע לאחר מכן חזרה הבעתו האטומה לפניו. "תצטרכו יותר מזה בשביל לפגוע בי" אמר בעודו דוחף באצבעו את החץ, שגלש בקלות ויצא מצדו השני. לא היה אפילו חור בטוניקה. כולם הביטו בתדהמה. "התקפה" צעק מנהיג האנשים, ששלפו את חרבותיהם ותקפו כמוהו. פלר הניף את גרזנו ופגע באויבו, אלא שהגרזן עבר דרכו. פלר לא יכול היה אלא להביט בתדהמה באויבו, שהניף את חרבו הקצרה בניסיון לדקור את הגמד, אלא שאז, באורח פלא, הרגיש הגמד כוח שמושך אותו מחוץ לתווך ההתקפה. פלר הביט לעבר אודון, שגרר אותו באמצעות כישוף לכיוונו. לילה שיספה ושיספה אבל עדיין, סכיניה עברו דרך האנשים המוזרים. לפחות השכילה להתחמק מהם בזריזות מפליאה, שארית מכוח האלפים, שזרם פעם בדמה. לינדור ירה חצים בלי סוף, אבל כולם עברו דרך הלוחמים, בלי לפגוע בהם. סטרון, בחוסר אונים ופחד, השליך אל יריבו את סכיני הנמר, שעברו דרכו גם הם. סהר ניסה ללא הצלחה לפגוע ביריבו, עד שבטעות, מתרחק מיריבו בפחד, נתקל באבן ונפל על הארץ. אויבו צחק צחוק מצמרר. "אמרתי לך שזה יהיה מוות מהיר" אמר, בזמן שהניף את חרבו בשביל לדקור את צווארו. אלא שאז, צווחה מקפיאת דם נשמעה, כשפורקיס הכניס את להב ידו אל ביטנה של אויבו. נימים של אור לבן התפשטו מהלהב אל גופו של האיש המשונה, שהחל להתפורר. לבסוף, פורקיס עמד בתוך תל עפר.רק אז הבחין סהר שהלהב בעצם נראה כמו שן. אודון ורודון ניצלו את ההזדמנות ושיספו את גרונות אויביהם, שעמדו מרותקים למחזה בעוד התפוררו לעפר. רק אז ניעורו כולם, והדמויות המוזרות שנותרו תקפו שוב. פורקיס התנפל על אחד מהם, ונעץ בו את ידו, והוא התפורר לעפר. רודון הרים את מטהו, ואמר "בריג'אר וונסר לותום" והכה במטהו באדמה. הבדולח שבראש מטהו זהר באור אדום בעוד שגל אש שרף את האנשים שנשארו, מלבד את אדונם, שנפגע קשות מהלהבות. רודון נשען על מטהו בעוד החבורה, שלא נפגעה כלל, הלכה לעבר הגוף מעלה העשן שהוטל על הקרקע. "כמה עוד יש"? שאל אודון בעודו מכוון את חרבו, שזהרה, אל גרונו של האיש. "לא תוציא ממני דבר" אמר בעודו עוצם את עיניו וממלמל משהו. "כולם לרוץ" צעק אודון בעודו בורח לעצים. כולם רצו אחריו בזמן שהאיש החל לזרוח, ולפתע, התפוצץ לכדור אש. כשהאש פסקה הם הסתכלו על קרחת היער, שנראתה אותו דבר. "מוזר" אמר סהר בעודו ניגש אל קרחת היער. "עצור" פקד אליו אודון. רודון ניגש אל קרחת היער כשצלקתו, והבדולח שבראש מטהו מתחילים לזהור באור אדום ומרושע למראה, בעוד הוא חוזר על המילים "אוניסטור ברונוהן נמרוס". הוא המשיך לחזור עליהן במשך דקה בעוד קורים של אור אדום יוצאים מראש מטהו ומקיפים את קרחת היער. לבסוף, כשפסק, קרחת היער הייתה מוקפת מן חומת אנרגיה אדומה. "הכישוף ימנע את הכניסה מאלה שלא צריכים להיפגע" אמר רודון. "אז אתם באים"? שאל אודון את פורקיס ופלר. "בסדר" אמר פורקיס "גמד, אתה בא"? שאל. "אחח… בסדר, גם ככה רציתי לצאת לעוד הרפתקה" אמר. "אז בוא נזוז" אמר אודון.