כפיות- פרק 30

בשמלה מחויטת צעדתי במסדרונות המשרד אחרי הלילה הטוב בחיי. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך טוב. הצלחתי לעבור בבית מוקדם אחרי שיצאתי ממנו. כן, ישנתי אצלנו. כן, ישנו מחובקים. כן, איתו לישון בכפיות הרגיש אפילו יותר טוב מעם שגיא. כל המחשבות שלי והחלומות שלי הלילה הזה התעסקו בו, התעסקו בהחלטה, התעסקו בשמחה שישי בי שכבר נעלמה לשנים. לא חשבתי שבנאדם אחד יכול להפוך אותי להיות כל כך מאושרת. משהו בכל מה שהיה בעדי, אם זה הכנות העצומה שלו, אם אם זה העיניים הממגנטות שלו, שבה אותי. אני חושבת שזה אפילו יותר מזה. להבדיל משגיא שמבין אותי כמו אח, עדי מבין אותי כמו חבר לעתיד. כל האמון שלי בשגיא זה דבר שאני לא רוצה שיברח לעולם, וחלק מהאמון הזה נתון בגלל שאנחנו שומרים על גבול מסוים, בגלל שהסקס כבר הפסיק לשחק תפקיד. עדי יבין אותי וגם יעניק לי את כל התענוג של המיניות, הוא יחזיר לי את האהבה לזה. כבר שכחתי כמה טוב זה מרגיש כשעושים את זה באמת.
דפקתי על דלת חדרו של שגיא בערך רבע שעה אחרי שהגעתי למשרד. ידעתי שאני צריכה לדבר איתו על מה שיקרה בימים האחרונים ומעבר לזה פשוט רציתי לעדכן אותו בכל מה שקרה. שמעתי את קולו ואז פתחתי את הדלת באיטיות. "בוקר טוב, אני מפריעה?" שאלתי. הוא חייך אליי חיוך קטן. נכנסתי עוד קצת וסגרתי את הדלת. "באת לקפה של הבוקר?" הוא שאל מחויך. הנדתי את ראשי לשלילה. עד כמה שאני מאוד רוצה את הקפה הזה יש לי מטרה אחרת בראש. "באמת לשמוע על החפיפה?" הוא שאל שאלה נוספת. שוב הנדתי את ראשי לשלילה. "אני צריכה לדבר איתך על משהו" אמרתי. "הכל בסדר?" הוא שאל מודאג וקם מיד. הנהנתי. "זה משהו די חשוב, יש לך קצת זמן?". "עבודה מול אדווה, עבודה מול אדווה.." הוא התחיל לשחק עם ידיו כאילו הן משקולות. אחר כך הוא חייך חיוך קטן. "חצי שעה זה בסדר?". "זה אפילו יותר משאני צריכה" חייכתי והוא קם ובא אחריי.
עלינו לגג, הגג הקסום נראה באור יום של בוקר הרבה יותר נקי. הוא היה ריק מאדם, שקט ומקסים. לקחנו איתנו שתי פחיות שתייה ואז התיישבנו על הכיסאות. הוא קודם שאל איך אני ואיך אני מרגישה, הוא עוד זכר שלא הרגשתי טוב אחרי הסיפור של ירדן. זה הצחיק אותי כי עבור שבועיים מאז. טוב, במשך השבועיים האלה הוא כמעט נעלם. אחרי ההחלטה שלו הוא היה עסוק הרבה במשרד ולעיתים הוא בכלל לא הגיע, כנראה הוא עבד מהבית. כל המחלקה התחילה להריץ עליו שמועות, על מה שקורה לו ועל מה שיכול לקרות בעתיד. כולם שיערו שמשהו קרה, אף אחד לא הניח ששגיא פשוט נעלם מעצמו. גם העבודה שלו פה במשרדים קטנה יותר, הוא הגיע ובדק עניינים, בדק אם הכל מתפקד. הוא תקשר הרבה פחות עם העובדים, אפילו איתי. הרגשתי שמשהו קורה. "אתה עדיין עומד מאחוריי ההחלטה שלך?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עליי ונאנח. "עומד ומרגיש פתאום ריקנות מיותרת, אבל זה יקרה בימים הקרובים". "זה לא דבר שדורש תהליך יותר ארוך?". הוא הניד את ראשו לשלילה. "חוץ מהמפקחים אין מי שעומד מעליי, אני בערך קובע פה הכל, מי נכנס ומי יוצא. ההחלטה לפטר את עצמי היא הפשוטה ביותר שאני יכול לעשות". "ולמי תעביר את המושכות?". "יש לי כיוון, אני עוד לא יודע ואני מעדיף לא לדבר על זה. אבל אני אהיה בסדר". "אתה מתנהג כמו רוח.." נאנחתי ושתיתי מהפחית, "אני לא יכולה לראות אותך ככה". הוא נאנח ואז שם את ידו על ברכי. צמרמורת קלה עברה בי ברגע הזה. "אין לך מה לדאוג, אני באמת מסתדר" הוא אמר וסיים את השיחה עם השלוק שלו מהפחית. יותר אני לא צריכה לדבר על זה, לפחות לא כרגע, הוא ילד גדול, הוא יודע מה הוא עושה.
"מה רצית להגיד?" הוא שאל אותי בחיוך כמה דקות אחר כך. "אני מרגישה שאני צריכה לספר למישהו משהו, אתה עלית בגורל" צחקתי צחוק קל. הוא חייך חיוך מתוק וחיכה שאמשיך את דבריי. "יש לי מישהו" אמרתי, שוקלת כל מילה ואומרת אותה לאט. הוא הסתכל עליי לא מבין. "אני בתחילתה של זוגיות עם מישהו" אמרתי לו במילים אחרות. קשה לי להגיד שיש לי חבר, חבר זה מילה שמוזרה לי וזרה לי, היא לא מתחברת אליי. הפעם האחרונה שהיה לי חבר הייתה בתיכון, ומאז עברו שנים. גם להגיד שאני יוצאת איתו זה לא ממש נכון כי אחרי השיחה שהייתה לנו בלילה הבנו שנינו שאנחנו מאוד מעוניינים אחד בשנייה, שזה לא רק לצאת, שזו ההחלטה להיות ביחד ולעבור דברים ביחד. התחלה של זוגיות. "וואו" הוא נאנח בחיוך, "אני.. קצת קשה לי להגיב. אני נורא שמח, אני יודע שאת לא רואה את זה כל כך" הוא חייך אליי. חייכתי אליו חיוך קל בחזרה. "אני באמת שמח שכל כך טוב לך, ומגיע לך. היית צריכה את זה, סגירת מעגל כל כך טובה שמגיעה לך אחרי כל החרא שאכלת בשנים האחרונות". "רק בזכותך הכל מתאפשר" אמרתי לו מיד בחיוך של התרגשות, "רק בגללך אני יכולה להתחיל את החיים האלה". הוא התקרב אליי ונתן לי חיבוק חזק וסירב לשחרר. "את אחד מבני האדם הכי טובים שאני מכיר" הוא לחש לי באוזן תוך כדי החיבוק. הרגשתי את ההתרגשות מגיעה אל פניי ושורפת אותן מבפנים, שריפה טובה, הקלה, משהו שקשה להסביר במילים. "מגיע לך להיות מאושרת" הוא אמר מיד כשהוא מסתכל עמוק אל תוך עיניי.
"אתה מכיר אותו" אמרתי אחרי שההתרגשות קצת ירדה, "זה עדי". הוא הסתכל עליי מופתע, עיניו נפערו כדי לבדוק אם אני רצינית. הנהנתי אליו. "מאיפה אתם מכירים?". "עבודה" אמרתי בלחש. הוא הסתכל עליי שוב כדי להיות בטוח. "את בזוגיות עם אחד מאלה שהזמינו אותך להיות הזונה שלהם?". חייכתי חיוך קטן וצחקתי צחוק שלא יכול היה להתאפק מלבוא. "זה נשמע הזוי אני יודעת, זה לא. אם היית יודע מה היה בפנים, אם היית יודע כמה פרפרים היו לי רק לראות אותו פה בעבודה, ובשיחה שלנו לפני שקראת לו…". "וואו" הוא אמר, "זה בטח עשה לך שוק". הוא גירש את ראשו והמשיך להסתכל עליי. "לא הייתי חושב לעצמי שהוא אחד כזה ש.. את יודעת". "גם לא היו חושבים עלייך" אמרתי מיד. הוא חייך חיוך קטן ואז הרכין את ראשו. "אני את הדרכים האלה כבר מתקן" הוא אמר, "גם את, ועכשיו גם הוא. כולנו נתחיל בקרוב ללמוד מה היא אהבה". "הוא אמר לי כבר אתמול שהוא לומד ממני מה היא, הרבה זמן לא התרגשתי ככה ממילים של בנאדם". "מתי תורי יבוא?" הוא שאל אותי בחוסר אונים. הסתכלתי עליו בפנים עצובות. "אתה נשמע מיואש" נאנחתי. הוא צחק צחוק של אומללות, העביר את מבטו למקום אחר ושתק. "אני פשוט צריך את זה" הוא אמר לי, "זה חסר וזה משגע אותי שזה כל כך חסר לי". "מה בעיקר?" שאלתי. הוא העביר לאט את מבטו אליי והסתכל עמוק אל תוך עיניי. "האינטימיות, המגע, הסיפוק, ואני צריך כזו שלא תלך בחצות או באמצע הלילה". נאנחתי והנחתי את ידי על כתפו, מנסה להרגיע אותו קצת מהבאסה שהוא נכנס אליה. "זה יגיע, מהר יותר משתחשוב, מהר יותר משתחלום. המקרים האלה באים ברגעים שאתה הכי לא יודע. אני חושבת שאחרי שאתה תוותר על העבודה המלחיצה באמת יהיה לך זמן לחשוב על הזוגיות. אם תחשוב על זה לעומק אני לא ממש טועה. במציאות העמוסה כנראה הדחקת לגמרי את הרגש שרוצה להתפרץ, ועכשיו יחד עם כל השינויים מגיע גם השינוי ברצון לחברה". הוא נאנח והסתכל עליי. "מדהים אותי כמה את חכמה" הוא חייך והגיש לי את ידו קדימה. חייכתי ולחצתי את ידו. "תודה לך בוס, שמחה שעזרתי" צחקתי והוא צחק כתגובה.