מבעד לעיניי

04/05/2014 625 צפיות אין תגובות

אני פוקחת את עיני,ולפתע רואה את דוקטור יונוביץ',הפנים שלו היו מוטרדות ונפולות. לא הבנתי מה קרה. הניתוח לא הצליח? אבל בכל זאת שתקתי. נתתי לו לדבר. טוב… לפחות חשבתי שהוא יתחיל לדבר. הוא סגר מיד את הוילון ולקח את אמא שלי לשיחה. לא הבנתי מה קרה בניתוח, אם הוא הצליח או לא , ואם הוא לא אז איך אני ערה? לא הייתי אמורה למות? השניות האלה היו כל כך משמעותיות בשבילי. שניות המשנות את העתיד שלי. מהקצה אל הקצה. לא יכולתי להפסיק לחשוב מה הרופא שלי יגיד לי … אולי הוא גילה עוד גידול? הניתוח הסתבך? בעודי חושבת,אני מבחינה בילד ששוכב מיטה לידי,הוא נרדם.
קוראים לו צ'יקו ,הוא בן גילי בערך.. אולי שנה פחות. דיברנו כמה פעמים.. אבל מרוב כל הטיפולים לא יוצא לי לראות אותו. הוא ישן כל כך בשלווה,הלוואי שגם אני יום אחד אוכל להיות
שלווה… הלוואי שיש בשורות טובות,גם לי וגם לו.
נזכרתי שהוא סיפר לי שהוא ילד מהמרכז ותמיד הייתי אומרת לו שאצלהם במרכז לא יודעים מה זה ירוק, הרי אני מהצפון… ותמיד היינו מתווכחים על זה. הייה לנו חלום שכששנינו נסיים עם הטיפולים, אני אראה לו מה .
, זה . באמת נוף וירוק, כי אצלהם הכול מוסתר בבנינים, דמיינו את עצמנו שוכבים על הדשא הירוק ופשוט נושמים את האויר הצח ולא את האויר המלא מחלות שיש בבית חולים.מאזינים לשירים רגועים ושירי הרפיה.
. הוא ילד מיוחד,צ'יקו. כל מי שמגיע לפה ילד מיוחד.
לפתע הרופא נכנס עם אמי ואמר 'אני אשאיר אותכן לבד ותכף אחזור…' וקטע את מחשבתי…
אמי התחילה לבכות . הוא אמר לה בשורה רעה או טובה? זה בכי של אושר או עצב?
כל כך קיוויתי שהמצב שלי השתפר ושאני יכולה לחזור לספסל הלימודים ביחד עם דנה,אמילי ,עדי ושאר חברי לכיתה. כל כך
רציתי שהיא תגיד לי שבקרוב אוכל לצאת מהמקום הזה, שאוכל לספור לאחור את הימים שאני ישנה בחדר הזה., שבקרוב לא אצטרך לסבול את כל הטיפולים המכאיביים האלה, את החולשה, הדיכאון. שאוכל להיות ילדה רגילה כמו כל אחת. שכל בעיותיה מסתכמות בפצעון חדש שיצא הבוקר או איזה עמוד שלא הספיקה ללמוד למבחן. כל כך רציתי. קיוויתי שכן, התפללתי וייחלתי לזה. תתפלל בשבילי גם צ'יקו , אולי היום שאני ואתה נשב על הדשא , נשמע שירים מרגיעים ונריח את האויר הצח- קרב. אולי שלי לפחות.
שאלתי את אמי ' אמא , מה קרה? מה הוא אמר לך?' אך היא לא ענתה.
ירדתי ממיטת הטיפולים שאני כל כך שונאת, והתיישבתי ליידה. הנחתי את ראשי על כתפה, וכמובן ששאלתי שוב מה קרה, ומה הרופא אמר לה.אבל היא לא השיבה. כבר התחלתי להבין שמדובר במשהו רע. אבל לא נתתי למחשבות הפסימיות להשתלט עליי, ניסיתי להיות אופטימית כמו שתמיד אמרו לי. כמו שאמא לימדה אותי. .אבל עכשיו אני מבינה שהשליתי את עצמי.
חיכיתי כמה דקות אבל לא יכלתי לחיות עם התחושה שאני לא יודעת מה קרה ומה הרופא .
בישר לה. יצאתי מהדלת לרופא שלי-יונוביץ'.
כן, הוא אמר לי ש..


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך