אולי עוד יש תקווה??

אני יושבת על ריצפת השיש הקרה מנסה להיתעלם מהכאב שמפלח את בשרי. זהו עוד מעט נגמר. אני לוחשת לעצמי. זה רק כאב זמני עוד מעט כבר לא תרגישי כלום. אני לא בוכה יותר. ניגמרו לי הדמעות. השיש הלבן כבר מקבל גוון אדמדם מדמי. אני לא יכולה להשאר עוד דקה אחת בגוף הזה. הגוף שהיתעללו בו. פיזית ונפשית . אני שומעת את הקול הפינימי שלי צועק. הוא מבקש ממני להפסיק. אני לא מקשיבה לו. הוא לא יודע מה אני עוברת…או שכן? לא משנה אני בכל מקרה לא מקשיבה לו.

ואז אני מתחילה לחשוב. מה יקרה שאמא תחזור? איך היא תגיב? כאב לי לחשוב שאני יצער אותה…אבל אני מקווה שהיא תבין. ואבא? אבא יצטער לא פחות. בטח אחי הקטן ישמח… הוא שונא אותי. אבל אנחנו אחים…אנחנו תמיד רבים אבל אנחנו אוהבים אחד את השני. לא נורא….הוא בטח ישמח להיות ילד יחיד.

אבל מצד שני…הכל יכול להשתנות. אני יכולה להתחיל מחדש אני יכולה להיות שמחה אניניכולה כלכך הרבה דברים!! יש לי חיים שלמים לפניי! ואז ברגע אחד אני מחליטה להפסיק… אבל זה מאוחר מידי… אני רואה את האור הלבן. זה מאוחר מידי…זה ניגמר.