שיר חסר שם מס' 2
אני רוצה להסתכל אל השמיים בכחולים,
ולראות אותם, עם העננים והשמש.
אני רוצה לשמוח אל הציפורים השרות.
לחייך, ולקוות לעוד. לצפות לעוד חוויות טובות.
רוצה אני לקחת את רגליי ולרקוע ברצפה.
לפצוח בריקוד שמח ומלא תקווה.
שכול החוויות הרעות, והרגש הנורא-
יעלמו, חסרי קשר והבעה.
אני רוצה להראות לכולם שאני מסוגלת.
שאני מסוגלת לחייך ללא כוח.
שהשמחה לא טמונה באנשים ובמתנות.
אלא גם בציפורים השרות, בשמש הזורחת.
בקשת בענן, ואגם כחול וטהור.
שלא רק הדברים שאתה יכול לתפוס יכולים לגרום לאור.
אלא גם ריקוד, שלא נתפס בעזרת היד,
או שיר של ילדה, ששרה בקול גבוה ונעים.
או מנגינת חליל מרנינה.
או חיה קטנה, שיושבת על העץ, ואוכלת עלים בשלווה.
אני רוצה- אבל לא מצליחה.
כן, אולי זה נורא. אולי זה מאוד עצוב.
אולי פשוט- זה לא מספיק טוב.
אני אולי לא מספיק טובה לסוג כזה של שמחה.
רק שדים בצללים, וחיוכי מכשפות.
רק כישופים שחורים וכבדים, ורק כאב ועול.
רק אנשים יכולים לגרום לי לצחוק.
רק זיוף או נפילה עושים לי טוב על הלב.
רק מתח יכול לגרום לשחרור.
ורק מנגינה עצובה- גורמת לי להרגיש טוב.
מה עשיתי שאינני מספיקה?
למה אינני יכולה לקבל, סוג כזה של שמחה?
לא יודעת. כנראה אני אשמה.
אני מבינה, זה לא קשה, זה דווקא די בסדר.
אני אסתדר, אני יודעת.
פשוט- אני רוצה לצחוק לקשת בענן, ולחיה קטנה.
לשמוח כאשר הציפור שרה,
במנגינה נעימה, שגורמת לליבי לרצות לרקד.
אני רוצה לרקוד, ולשיר ביחד.
וכלם יבינו- שאני שפויה. שאני בסדר. ולא רק-
עצובה,
מעוצבנת.
מפגרת.
תגובות (0)