שליחי השטן פרק 1. בבקשה ביקורת(:

"קומי לידיה מהר! הם פה!" שמעתי את הקול של רוזה מנהלת הכפר. קמתי מהר והתחבאתי בארון.
אף פעם לא ידעתי למה אני שם, ולמה נראה כי אני היחידה שמתחבאת. אבל סמכתי על רוזה, היא אמרה שעדיף שלא אדע. וכנראה שעדיף שאני לא אדע. ידעתי שאני היחידה בכפר שאין לה גם אבא וגם אימא. כי הם התאבדו. התאבדות – זה כזה אנוכי. במיוחד שיש לכם ילדה בת שלוש. אני לא זוכרת אותם כל כך, אני זוכרת רגעים מסוימים. אני בת 16 עכשיו עברו 13 שנה. למרות שעדיין לא הבנתי מי אלה אנשים שבאים כל שנה. ואם אני היחידה שמתחבאת אולי הם רוצים אותי? החלטתי לצאת ולראות מי הם או איך הם נראים. התחבאתי מאחורי עץ. הם היו שמונה. לא הצלחתי לראות את הפנים שלהם. הם לבשו שחור, גלימות שחורות עם סמל מוזר באדום על הגלימה. רוזה ראתה אותי ונלחצה. "היא לא פה! תעזבו!" הם הוציאו רובה גדול בצבע שחור וירו בה. פתאום יד תפסה את הפה שלי כאילו מנעה ממני לצרוח. "עזוב אותי!" צרחתי לתוך ידו . הסתכלתי למעלה וזה היה נער, הוא היה די מוכר האמת. "תהי בשקט! או שהם יהרגו גם אותך!" התחלתי לבכות והוא החזיק אותי. חזרנו מהר לבקתה והתחבאנו שנינו בארון הקטן. "אני דילן. אני גם גר פה, דרך אגב." הוא לחש. "אני יודע שאת לידיה. ואני יודע שאסור לך לצאת. האנשים האלה. הם לא אנשים. יותר כמו שטן. יותר כמו שליחי השטן. והם רוצים אותך. בגלל ההורים שלך." שמעתי צעדים ועצרתי את נשימתי.
"לידיה, הם הלכו." דילן ואני יצאנו החוצה וראינו את הלנה, אחת מאימהות הכפר. "רוזה מתה." היא אמרה בבכי.
"אני יודעת שהיא הייתה כמו אימא בשבילך, לידיה." היא אמרה ויצאה.
"אני מצטער." אמר דילן. יצאנו החוצה וראינו את הכפר, הרוס לגמרי. כולם בפאניקה, רצים בלי לדעת לאן.
"אסור לי להיות פה, אני מסכנת את כולם, ואני לא יודעת למה אפילו." אמרתי לדילן.
הוא הסתכל עליי ואמר "זאת לא אשמתך. אבל לדעתי היו צריכים כבר לספר לך אבל, הם שומרים את זה עד שאת בת 17. שתוכלי להיות לוחמת אמתית או משהו כזה."
"אני יהיה בת 17 עוד חודש ויומיים בדיוק." אמרתי וניגבתי את הדמעות מפרצופי.
"אני הייתי בן 17 לפני חודשיים. אבל המסיבה שלך תהיה שונה. את תראי."