חנות בגדים.-העלאה מחודשת.

אז החלטתי שהפרקים של אחר"ת, יהיה להם שם שונה.
בדרך כלל בכותרת זה 'אחר"ת – אני.'
אז זה יהיה נגיד רק 'אני'. ופשוט לפני כל פרק, ממש כמו שאני עושה עכשיו, יהיה כתוב 'אחר"ת' ותדעו שהפרק זה פרק המשכים של הסיפור שלי.
יהלי.מייל.
תהנו[: ותגיבו סעממקקקק♥
——————————————-
קמתי בבוקר נוטפת זיעה, דפיקות הלב שלי מהירות.
ניסיתי להרגיע את עצמי ומהרתי, לפני שמישהו אחר יקום, לקחת את הכדור היומי שלי.
עשיתי בדיוק מה שאני אמורה לעשות שזה קורה, לשאוף לנשוף, ושני כדורים יותר מהרגיל.
הכדורים החליקו לי בגרון באיטיות וירדתי למטבח לשתות מים ולשטוף את הפה שלי.
השעון בסלון הראה שהשעה שמונה, אם כי בחוץ נראה שכבר צהריים.
הסתכלתי בשעון כמה פעמים כדי לבדוק שזאתי השעה, ולאחר שהתלבשתי ובדקתי[עודפעם] שהשעה היא אכן השעה, התגנבתי החוצה,אל המקום הקבוע.
~
פתחתי את הדלת וראיתי את כל בני המשפחה,חוץ מג'ולייט-שאלוהים יודע מה היא עושה,ואנדרו-שישן, יושבים בשולחן במטבח ואוכלים ארוחת בוקר. הצצתי בשעון.עשר. הייתי שם שעתיים."בוקר טוב,אמילי." חייכה אליי קארול. ניסיתי להתעלם מהעובדה שהיא קראה לי בשמי "המלא." רק בני המשפחה קראו לי ככה. טוב, היא בת משפחה שלי עכשיו."איפה היית?"
"סידורים," שיקרתי ומשכתי בכתפי כאילו זה היה כלום.
קארול חייכה אליי בהבנה."את יודעת, עוד יומיים חוזרים ללימודים."
למען האמת, שכחתי. ניסיתי להדחיק ממני את העובדה שבעוד יומיים חוזרים ללחץ הזה, לגיהינום הזה שנקרא 'תיכון'.
מה תעבור השנה עליי הפעם? התעלמות?בריונות? או שמא לשם שינוי המעמד החברתי שלי ישתפר?
אני מקווה שיתעלמו ממני כמה שאפשר. הלב חסר הרגשות שלי, הפרצוף האדיש שלי והקול המחושב שלי אמורים לעזור לי בזה. "היום אנחנו הולכים לקנות מדי בית ספר."
דחקתי את רגשות העצב שחוזרים ללימודים בקצה והנהנתי.
אחרי הכל, אני רובוט. אין לי רגשות."אני מוכנה," אמרתי בקול מחושב.
ג'נט הנהנה, מחליפה את המקום של אמה."אם רק ג'ולייט תרד, נוכל לצאת."
"אני מוכנה!" שמעתי את הקול המתקתק של אחותי החורגת החדשה.
הקול המזויף שלה."אני פה!" היא ירדה במדרגות בשמלת קיץ כחולה-קצרה, ולא צנועה, בלשון המעטה- שיער פזור ונעלי הכאב.
יכלתי לראות את דרו נועץ בה מבטים, גם שילו, שהיא מבוגר מג'ולייט בשנה ואמר שהוא מוותר עליה לאחיו הקטן לא יכל להתיק את עיניו ממנה.
אפילו אנדי הקטן, שהיה בן 9 והיה עוד בקטע של "איכס, בנות." נראה מודהם.
רגשות התחילו להתעורר בי.שנאה, קנאה.
כמה זמן שלא הרגשתי את הרגשות האלה מתחוללים בי.
מהרתי להחזיר אותם פנימה.
'את רובוט,' הזכרתי לעצמי. 'אמי, את נדרת נדר שלעולם לא תתני לרגשות להתעורר אצלך שוב. זה פגע בך. די והותר.'
מבטה של קארול התעוות שהיא הסתכלה על ג'ולייט.
היה ניתן להבחין שהיא לא אוהבת את הלבוש הלא-צנוע של בתה."מצוין, בואו נצא."
~
כעבור רבע שעה היינו בתוך החנות שבקניון הגדול.
החנות המקומית לבגדי בית הספר.,אצלנו מעולם לא הייתה תלבושת אחידה- וזה היה נוח בשבילי.
פה, יש תלבושת אחידה.
אני, שילו,דרו,וויולט ,אנדי וג'ולייט מהרו לתפוס תאים.
הופתעתי לגלות שהמידה שקיבלתי היתה קטנה בכמה מידות מזו של ג'ולייט,
אם כי לא הייתי צריכה להתפלא, אני הרבה יותר צנומה וקטנה ממנה.
לפני שנכנסתי לתא, יכלתי לראות את מבטה המלא איבה של ג'ולייט.
אני לא מבינה מה אכפת לה שאני חיה בכלל. אני לא מהווה איום בשבילה. אני לא חכמה באופן מפליא, או יפה, ושלא נתחיל לדבר על האופי שלי בכלל.
שתתן לי לנשום אוויר בשקט, הייתי מתה להיות היא. לידה, אני נראת כמו ילדה קטנה ומכוערת.
פשטתי את בגדי, ומהרתי ללבוש את הבגדים שהביאו לי, מנסה להמנע מהסתכלות במראה.
לרגע קטן בכל זאת הבטתי במראה, רואה את הגוף הקטן והלא מפותח שלי.
את העור השזוף שלי.
אני רואה אותי. ילדה קטנה, לא מתאימה למשפחת אלבו או ג'אטן.
אני אחרת.
לבשתי את הבגדים, ושוב-הופתעתי לגלות שהם צמודים, מאוד.
החולצה הייתה הדוקה מדי, והחצאית הייתה חושפנית לטעמי.
לא כי המידה הייתה קטנה, כי זאת הגזרה.
הצצתי מבעד לוילון,"קארול?"
היא נגשה אליי בחיוך,"אני אוכל לקבל את הגרסה של הבנים? אני לא כל כך אוהבת את זאת של הבנות."
היא חייכה אליי חיוך מבין והביאה לי את הגרסה של הבנים. הנהנתי אליה בהכרת תודה,
ומהרתי לפשוט את בגדיי מחדש, וללבוש את גזרת הבנים.
לבנים היה מכנסיים ארוכות ומשובצות, וחולצה גדולה ורופפת.
מיותר לציין שהיה לי נוח בהרבה בגזרה הזאתי. הרמתי את בגדיי, ומתחתהם הייתה ערמה של בגדים. מתחת, משהו נצנץ.
הרמתי את הבגד שהיא חבוי בערמה הזרוקה,
והופתעתי לגלות שזאת הייתה שמלה. שחורה וארוכה, שמתאימה לגוף הצנום והטיפה גבוה שלי. ברגל היה פתח, אבל לא חשוף,יפה.
על השמלה היה מצויר ורד אדום, ולשמלה הייתה כתפיה אחת.
אל הכתפייה, היו משובצות חמש יהלומים.
הו, כמה שרציתי לקחת אותה. אבל בטח היא עולה הון, וחוץ מזה, זה יראה מוזר אם אבקש משהו כזה.
אני רובוט, לא אמור להיות לי עדיפויות.
שמהרתי להחזיר את השמלה מתחת לערמת הבגדים, שמעתי קולות צחוק.
הסתכלתי מימני, שם עמדו ג'ולייט ודרו, עוד נערה שאיני מכירה, ושני נערים.
חמישתם צחקו מהערה שאחד הבנים העיר.
כל החמישה היו מרהיבים ביופים,אבל ליד ג'ולייט, אפילו הם לא נראו משהו.
חוץ מאחד.
היה לו שיער שחור ועיניים כחולות.
הוא היה גבוה מג'ולייט, שזה כבר משהו בפני עצמו, והוא היה שרירי.
"אמוש!" צעקה ג'ולייט שקלטה אותי, ואחריה היה גלגול צחוק קטן. כנראה חשבו שזה מצחיק שאני לובשת את הגזרה של הבנים. הסתובבתי אליה, ממתינה להערה עקצנית. "זאת אמי, אחותי החורגת. אחותו התאומה של דרו."
"באמת?" אמרה הנערה, עם השיער בצבע פלטינה ועיינים אפורות עם ניצוץ ירוק בוער בהן."הם לא נראים לי דומים."
"אנחנו לא דומים-" מיהר דרו להגיד. "לא ביופי, ולא באופי."
לא נתתי להערה המעליבה של דרו לפגוע בי.
אני מניהח שהוא לא התכוון, אבל זה כן פוגע. בין אם התכוון, ובין אם לא.
החבורה צחקה, "אוקיי. ביי אמוש." אמרה ג'ולייט ונפנפה בידה. כמו שעושים 'קישטה' לחיה מציקה.
רציתי להגיד לה משהו כמו"אני לא השפוטה שלך, מטומטמת!" או "לכי את בעצמך,מפגרת!"
אבל לא עשיתי זאת. הסתובבתי ונתתי לה את ההרגשה שיש לה את הכוח עליי.
ואולי באמת יש לה.
~
כשחזרנו הבייתה, ראינו את ג'נט,אדוארד, קורט ואנדרו יושבים על הספה ורואים משחק כדורגל.
אם כי ג'נט ואד שוחחו, וקורט התעסק בטלפון שלו.
מדויק יותר לאמר שאנדרו ראה משחק כדורגל."היה לכם יום נעים?" שאלה ג'נט בחיוך, וקארול החזירה לה אחד כזה גם.
תוך חצי שעה כולנו ישבנו סביב השולחן.
לשבת לאכול כל יום ביחד זה כל כך.. מאולץ.
ישבתי לבד לאכול.
כלומר, הייתי מוקפת באנשים. אבל עם זאת הייתי לבד.
כולם דברו עם כולם, ואני שתקתי.
"אמי!" קורט קרא לי ואני קפצתי מעט בבהלה."דין התקשר. הוא אמר שהוא בסדר, ואת לא צריכה להחזיר לו שיחה."
הנהנתי. לפחות הוא לא מסנן אותי."הוא גם אמר איזה משהו בנוגע למשימה.. שהוא הציב לעצמו.. שהוא הצליח או משהו כזה."
קפאתי במקום. הלמות ליבי דופקות מהר.
כבר שנים שלא קרה לי דבר כזה. לרגע נבהלתי, ואז נזכרתי שלקחתי כדורים בבוקר.
אני נושמת ושואפת בקצב איטי.
'תרגעי' אני לוחשת לעצמי. אבל אני לא יכולה להרגע.
כי דין רשמית עכשיו שחרר ממני.
הוא הצליח במשימה.
במשימה למצוא חברים חדשים, ולהציע לבחורה שהוא אוהב לצאת לדייט.
הוא לא צריך אותי יותר.
וכמו שכבר אמרתי,
אני לבד.