שיר עצוב
אני מוצאת את עצמי בפינה, דחוקה.
צחקוקים נשמעים מכל עבר, דורכים עליי לפי הסדר.
שוב, מציירת פרפרים, אך תמיד כולם מתים.
אני רוצה לפרוץ את החומה, לנסות להפסיק, הרגשת מעיק..
התמכרתי אל הסכין כמו סם, כמו אל דבר שלא נגמר.
שוב, חוזרת עם סימנים כחולים סגולים הביתה, והסיוטים רק מתחילים.
צעקות הוריי , האייומים, זה הופך לגרוע יותר מרגע לרגע, מייגע.
רצה לחדרי עם דמעות, לא רוצה עוד צרות.
הסכין מבצבץ מכיס הג׳ינס, אני חוטפת אותו משם ומתחילה לחתוך, סם..
טוב לי לפצוע את עצמי, לראות את הדם, ולא לספר לאף אדם.
שוב, הפרפרים שלי מתים, שלי אף פעם לא שורדים.
רוצה להתגבר, אך, חצי לב שלי חסר.
פרידה,
בגידה.
צעקות,
מכות.
חתכים,
סמים.
הלוואי שאצליח להגמל, איני רוצה לוותר..
תגובות (4)
זה אמיתי? כי זה ממש עצוב :(
וואו! זה אמיתי?
הסיפור מרגיש כל-כך אמיתי, כאילו חווית אותו.
אם זה כן מדובר עלייך, אני ממש מצטער.
תמשיכי ואל תוותרי :-)
הפרפרים שלך עוד יחיו ויעופו 3:
דרך אגב, כתיבה מעולה עם תוכן אמיתי ועצוב.
כן.. ותודה♥
ממש אהבתי♥
ואת כותבת ממש יפה!