כפיות- פרק 28

מכורבלת בתוך החיבוק החם של שגיא התעוררתי לבוקר חדש. הדמעות של אתמול כבר יובשו, הכאב של אתמול כבר סירב לבוא. לא רציתי לחשוב על הכאב שהסיפור של ירדן גרם לי, לא רציתי לחשוב על איך להתמודד עם כל זה בהמשך. העדפתי פשוט לנסות לרגע להדחיק. ירדן יצר אצלי את המחשבה שגבר גם ירצה אותי בלי שהוא ירצה ישר את הסקס, אני חשבתי שירדן מתחיל להתאהב באישיות שלי. אני יודעת שהוא כן. הקטע הוא שהוא לא היה מספיק אמיתי איתי ברגעים שבהם אני חשפתי את עצמי, את הכאב הכי גדול שלי. בקלות הוא יכול היה לחלוק איתי את העובדה שגם הוא משתמש בזה, היינו חוסכים הרבה כאבים אחרים. הוא בחר בדרך אחרת. אני חושבת שהוא יתחרט על הדרך הזו, אני חושבת שהוא יתגעגע. בעיניים שלו ובכאב שהעיניים שלו שידרו הוא לא רצה להיפרד. חבל שהייתי מוכרחה לשים לזה סוף.
זזתי קצת במיטה ובטעות שגיא התעורר גם, כל כך יפה, כל כך רגוע. השעה הייתה שעת בוקר, הוא ואני היינו צריכים להגיע למשרד. ליטפתי את ראשו והערתי אותו בקריאות קטנות לשמו. הוא פקח את העיניים והתמתח, חייך חיוך קטן. הוא קם לישיבה ואמר לי בוקר טוב. "את צריכה יום חופש" הוא אמר מיד, "תישארי פה יש מספיק מה לעשות. אני אגיע כמה שיותר מוקדם. מה את אומרת?". "בוס לא אמור לשחרר כל כך הרבה מעבודה" אמרתי מיד בחיוך קטן. לא רציתי לקום מהמיטה הנוחה שלו. "שטויות" הוא אמר מיד בקול רגוע, "מגיע לך".
ככה נשארתי לבד בבית של שגיא, הוא נתן לי רשות להיכנס לכל חדר, אפילו לחדר העבודה שלו. עוד נרדמתי לכמעט שלוש שעות אחרי שהוא הלך, המיטה שלו לא נתנה לי את היכולת ללכת ממנה. היא שאבה אותי אליה, הייתי צריכה שינה טובה במקום טוב. את המשך היום העברתי בלרבוץ בגינה המדהימה, בלראות קצת טלוויזיה ובעיקר בלנוח. אני חושבת שאחרי הדרמות שעברתי מגיע לי לנוח קצת, מגיע לכל הכאב להירגע.
בסביבות שעה שתיים הטלפון שלי צלצל. ראיתי שזה המספר של לילי, סיננתי, לא התכוונתי לענות לה. היא התקשרה בערך חמש פעמים, לא הסכמתי לדבר איתה. היא כבר לא יכולה לפגוע בי, אני עשיתי את מה שהיא ביקשה. את הדברים שהיא הייתה עושה בעבר היא לא תוכל לעשות שוב, היא לא תכריח אותי לעשות דברים נוספים שאני לא רוצה. המקרה היחיד עם ירדן היה כי זה היה חוב שנשמר ממזמן, לא יודעת איך היא בכלל זכרה את זה. פעם אחת היא הצילה אותי, עשתה את העבודה במקומי. ניסיון בתחום יש לה יותר ממני. הטלפונים שלה גרמו לי לחשוב על התקופות שכבר נטשתי, על הימים המגעילים בשפל, על הכאב שהרגשתי, על הזרות, על הנטישה של המשפחה. גם אם אני מבטיחה לעצמי יום חופש המחשבות לא מרפות. ממש יופי.
אחר כך עשיתי משהו שלא עשיתי אולי כמה שנים טובות, וזה היה לקרוא ספר. נכנסתי לחדר העבודה של שגיא ושם ראיתי כוננית עם ספרים ובחרתי ספר אחד, השם שלו לא חשוב. התחלתי לקרוא, שקעתי בו. הרבה זמן לא שקעתי בספר ככה. התיישבתי על המיטה של שגיא וקראתי וקראתי, לא יכולתי להפסיק. אני חושבת שספר זה תמיד מנוחה טובה. בספר יש עולם חדש, יש עולם מלא ניסים, עולם מלא יופי, הרבה יצירתיות. לכתוב ספר זה דבר שאני חושבת תמיד רציתי בחיים. בספר שקראתי היו המוני תיאורים, המוני עניינים חוזרים ונשנים, מערכות יחסים, דילמות. הייתי בתחילת מאה העמודים האחרונים כששמעתי את הדלת נפתחת. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה כבר שש. הסתכלתי לא מאמינה על השעון, זה אף פעם עוד לא קרה.
"אדווה" שמעתי אותו שואל. "אני פה" אמרתי לו מיד. הדלת נפתחה וראיתי אותו לבוש בחליפה היפה שלו, מחייך אליי. הוא הוריד את הז'קט ותלה אותו על קולב והכניס לארון. הוא שאל אותי איך עבר היום ואמרתי לו שבעיקר נחתי. "רעבה?" הוא שאל. "קצת, שקעתי בספר אז לא שמתי לב לשעות". "אני חולה על המקרים האלה" הוא חייך אליי שוב, "זה היה קורה לי הרבה ונהניתי מכל רגע כזה". חייכתי אליו ויצאתי מהמיטה והצעתי לו שנרד להכין משהו לאכול. קשה לי כבר להישאר כאן כל כך הרבה, אבל מצד שני טוב לי פה. אני כנראה אלך הערב. הכנו חביתות ולחם עם גבינות, ארוחה רגילה ולא מיוחדת במיוחד. הוא סיפר לי מה היה בעבודה ואמר שוב בחיוך שלא הפסדתי שום דבר.
"תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי אותו כשהתיישבנו בסלון אחרי האוכל. "כל דבר" הוא חייך. "למה עדי בא אלינו?". "זה מסובך להסביר, אני האמת לא יודע לתת לך תשובה מוחלטת. זה קורה מידי פעם, שנפגשים שני בעלי חברות גדולות ומדסקסים ביניהם. יש דיסטנס מסוים אבל זה קורה, סוג של להראות את התחרותיות. הדרגים הגבוהים מעליי מחליטים על זה, אני רק צריך להיות הפנים שמייצגות את החברה". חייכתי חיוך קטן ודי מאולץ. אני מתגעגעת אליו, אני לא יודעת מה לעשות עם הרגש הזה. "אז הפגישה הייתה טובה?" חייכתי. "הייתה מצוינת" הוא חייך בחזרה. הנהנתי ושתקתי.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי. הנהנתי אליו בשתיקה. "אוקיי, מה קרה?" הוא חייך חיוך קטן. העברתי את מבטי אליו וצחקתי צחוק קטן. "זה סתם" חייכתי, "מחשבות". "על אתמול?" הוא שאל מתעניין. הנדתי את ראשי לשלילה. "את רוצה לספר?". שוב הנדתי את ראשי לשלילה, אין לי כוח לדבר, אין לי כוח לעשות שום דבר בערך עכשיו. "אני יכול לדבר על משהו במקום?" הוא לחש לי עצוב. הסתכלתי עליו שוב, העיניים שלו היו הרבה יותר רפויות ועצובות. "בטח" חייכתי. "אני חושב לפרוש" הוא אמר, "מהתפקיד, מהעומס שזה נותן לי". פערתי את עיני כלא מאמינה. "מה.." לחשתי. "הקמתי את החברה הזו משתי ידי, רציתי להצליח בה ואני כבר חושב שהצלחתי. אני רוצה להיות הבוס הפחות פעיל, להעביר את התפקיד המרכזי שלי למישהו שעבר הרבה, אני כבר יודע למי אני רוצה לתת אותו, ולפקח מרחוק. אני חושב שאני את שלי עשיתי". "ולפרוש ולעשות מה?". "כסף יש, וכסף ימשיך לזרום. כרגע אני רוצה להקדיש חלק ממה שאני עושה לדברים שאני יותר אוהב, ובעיקר להיות יותר בחופש". "זו החלטה סופית?". הוא הנהן בשתיקה. "זה לא נשמע שאתה כל כך מרוצה מזה" אמרתי מיד. ממתי אני מבינה בכלל מה הוא מרגיש? "זה פשוט שוק אחד גדול אז אני לא יודע מה להגיד לך, אני פשוט מנסה לעכל. אחרי שהגעתי להחלטה שכבר לי נמאס, ואני כבר את שלי עשיתי ואעביר את המושכות לאדם שהוא לא פחות טוב ממני הכל יהיה בסדר. הבוס החדש שלך לא יהיה רע, אני מבטיח". "למה רצית לגלות לי?" חייכתי אליו. "אני מרגיש איתך נורא בנוח" הוא אמר לי בחיוך, "ועם אנשים שאתה מרגיש איתם בנוח אתה רוצה לחשוף כמעט כל מחשבה".