פסימית מושבעת
אז. אני ראויה לכינוי שלי או לא? בכ"מ, אשמח לתגובות.

עשרים מ"ג של פרוזק

פסימית מושבעת 01/05/2014 1273 צפיות אין תגובות
אז. אני ראויה לכינוי שלי או לא? בכ"מ, אשמח לתגובות.

אני לוקחת כדורים נגד דיכאון בערך מגיל שש-עשרה. כדור אחד או שניים כשהלחץ נעשה חזק יותר בחזה, וכשפתאום נפער בור עמוק וחשוך וריק שמתחנן להתמלא במשהו. בפעמים הראשונות שזה קרה, פשוט ניסיתי לנשום עמוק, להירגע, ולא הפסקתי לשתות מים, סתם כי הרגשתי שזה הדבר שימלא את החור.
אחר כך הייתי שוכבת במיטה ומוחצת את הכרית חזק-חזק לאיפה שחשדתי שהלב שלי צריך להימצא. לא תמיד הייתי בטוחה שהוא שם. ואז הגיע הבכי. זה בא בגלים גלים, פשוט התפרץ ונרגע. הייתי בוכה וחושבת למה, וכשלא הגעתי לתשובה הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להפסיק לרגע ולחזור לבכות.
אמא הייתה הראשונה שהעזה לעלות על בדל לשונה שאולי המצב שלי הוא לא מצב רגיל אצל מתבגרים. בעולם של 'תנו למתבגרים לצרוח כל הלילה ולערוך טקסים פגאניים עם חתולים' אפשר להגיד שאימא שלי הייתה שמרנית. ישבנו במכונית מתחת לשלט 'ד"ר ראובן דור – הפרעות חרדה ודיכאון' והרגשתי כמו מטופלת אמיתית. שאפתי ונשפתי לאט-לאט, מנסה לשמור על קצב קבוע. הידיים אוטומאטית כבר נשלחו לחפש אחרי הלב הנעלם. אחר כך עלינו במדרגות, כי הד"ר הנחמד דגל בפעילות גופנית. הוא היה די צעיר, שלושים פלוס ארבעה ילדים (אני לא חוקרת כזאת דגולה, הוא הציג את התמונה כבר בהתחלה). יותר מזה אני כבר לא זוכרת. כנראה שהוא שאל אותי כמה שאלות, ואני מקווה שלא שתקתי כמו דג. הדבר האחרון שאני זוכרת היה המרשם בכתב היד המאוד ברור שלו, כאשר המילה היחידה שקלטתי הייתה 'פרוזק'. כבר אז אני זוכרת את עצמי מתחלחלת ושואלת את עצמי אם אהיה הראשונה בכיתה שתיקח סמים (באופן מעשי, אני לא בטוחה שבאמת הייתי הראשונה). בשבועות הראשונים הקפדתי מידי יום ביומו על לקיחת התרופה, כדור אחד של עשרים מ"ג בכל יום והייתי ישנה טוב יותר באותו הלילה (כנראה שזאת הייתה השפעה פסיכולוגית, כי הפרוזק מתחיל לפעול רק לאחר שלושה שבועות, כפי שהתברר לי אחר כך). אחרי חודשיים הפסקתי להרטיב את הכרית שלי בדמעות. זה עבד די חלק. חוץ מכמה כאבי ראש בהתחלה, כמעט ולא הרגשתי את תופעות הלוואי. בהדרגה התחלתי 'לחפף' בלקיחה הסדירה כאשר תירוץ מספר אחד היה: אני לא רוצה להפוך להיות מסוממת. בעיקרון הניסוח במעמקי ליבי היה קצת שונה: אני לא רוצה שיחשבו שאני מסוממת. בכל מקרה, הפסקתי לקחת אותם אחרי שבעה חודשים למעט כשהרגשתי את החור בלב חזק מידי. חוץ מהכדורים, היו לי שני אחים ואחות ועוד אמא שמרנית ואבא עסוק. היו יותר מידי דברים שגרמו לגיא להוציא רישיון על אופנוע: אמא התנגדה בכל תוקף, אבא היה עסוק מידי בשביל לדבר איתו על זה, עומר סיים קורס טיס בהצטיינות ואני המשכתי לקחת את הכדורים שלי פעם בכמה זמן ולהתעלם מכל שאר העולם. אחר כך, כשצפינו בשידורים החוזרים של המצלמות בזירת התאונה, חשבתי שיש קצת הקבלה בין הדברים. האיש שישב במכונית השחורה ודיבר בטלפון כשידו השנייה מחטטת בתיק יכל להיות בקלות אבא. האישה המבוגרת שנעצה את עיניה בזלזול באחי ואחר כך במשפט העידה שאופנוענים נועדו רק לגנבים ופורעי חוק יכלה להיות אמא. ואני, אני הייתי הנערה שעמדה והסתכלה על הכול ועל כולם ולא ראתה כלום. וגם לא היה לה אכפת. הם רצו שאדבר בהלוויה, שאספיד את אחי הגדול. לא היה נחוץ יותר מידי כדי לשכנע אותם שזה לא יהיה הדבר הנכון. פשוט הצבעתי על ליבי, ובזה נגמר העניין. בתוך כל ההתפרקות הצלחתי להרגיש צער על החולצה היפה ביותר שלי שנקרעה. תהיתי אם אוכל לתקן אותה אחר כך. זאת הייתה המחשבה האחרונה של לפני שהרגשתי אותו פועם, חזק מאי פעם. הבור ממש צעק, חורה, מוחא. שתיתי מים ובכיתי, ואמא לידי בכתה אבל לא שתתה. בלי לחשוב פניתי לארון התרופות ובלעתי עשרים מ"ג של פרוזק, בלי לשתות. הרגשתי הרבה יותר טוב. למי אכפת? חשבתי. מחר יום חדש. אולי גיא יקום לתחייה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך