לתחרות הסיפורים. מותח פנטזי.

דבר ראשון לפני שנמשיך: אההההה!!! דבר שני: ממתי אני עולה באש? דבר שלישי: איפה אני?.
שלוש דברים שמדאיגים אותי כעת.
טוב שלום אני… טוב! אני לא בטוחה מי אני עכשיו אבל פעם הייתי אמבר וכולם קראו לי אמה.
עכשיו עדיין קוראים לי ככה אבל אני לא מי שאני ואם לומר את האמת אני אתחיל בילדה אחת:
טיילור שאת שמה אני קיצרתי לטיי ומעכשיו אני שונאת אותה מאוד כי בגללה אני תקועה במשחק הזה.את טיי פגשתי במישחק ווירטואלי. טוב אז שם היא הייתה מין אגדה והיא הופיעה ברגעים קשים כמו כשדרקון או מפלצת רוצים להרוג אותך במשחק ואתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלהלחם ולדעת שאתה תמות בקרוב *_*
המשחק היה חדיש יושבים עם משקפיים מיוחדים ושלט כמו של פליסטישן ומשחקים כיאלו שאתה באמת שם וטיי היתה עוזרת לי בקביעות ואני זוכרת את היום כשאמרתי:"למה את עוזרת לי?" והיא ענתה לי:"את אחרת." ונעלמה.טוב אז לפני שבועיים כשברחתי מבית הספר בגלל מה שעשו לי התישבתי על ספסל בגינה של השכנים והתחלתי לשחק אבל משום מה הכל היה חשוך והמשקפיים נדבקו עלי ושקעתי בשינה ועד היום לא הבנתי איך.התעוררתי ועניי מוצפות דמעות. אני ניגבתי את עניי ופתאום מחשבה צצה במוחי: איפה המשקפיים? לאחר שנייה: איפה אני?! ידיי החזיקו חזק בג'ינס שלי ואני ניסיתי להקל את העובדה שאני במקום יפהיפה שאני לא מקירה. עני שותתו לאט על פני העצים הענקיים שנמתחו עד לשישים מטרים וכדומה"אהההה…" פלטתי ציוץ וניסיתי לקום ללא הצלחה.
ציפור עפה לעברי: עוף חול. אני קמה, הפעם מצליחה, ורצה לעבר אבן שעמדה ליד האגם הגדול ומיד החלתי למלמל ביאוש ואחזתי בשערותי:" לא… לא… זה לא קורה לי! לא!!!" צווחתי לבסוף ונפלתי על ברכי עדיין ממלמלת על כמה שזה לא הוגן. על האבן היה כתוב את שם המשחק ויותר מזה שמה של טיי והבנתי שהיא נתנה לי את חיי במשחק.
אני פיזרתי את שערי העורמוני והרטבתי את פניי במים הצלולים וכמעת נרגעתי אבל אז עניי התרחבו: אני כאן שש דקות והמפלצות באות-"אררררררר!!!" נשמע קול מאחורי ומיפלצת ניגלתה לעניי "הייי." אמרתי בטיפשות והתחלתי לרוץ מפנה אתץ ראשי אחורה ואז נופלת באימה ורואה מחזה כל כך הזוי…