יום השואה

רבים כול כך מהם ניסו לשכוח, הם לא רצו לזכור. נאצים ויהודים כאחד. הם רצו להניח לזוועות המלחמה להתכלות בלהבות העבר ולהפנות את ראשם אל עבר עתיד ורוד יותר, עתיד טוב יותר. הם לא רצו לזכור את כול המתים, החולים, הגוססים, ואת אלו שרק אלוהים יוכל לדעת איפה הם. אפילו גופה הם לא השאירו, אפילו לא קבר, מצבה, משהו שמעיד שהוא היה קיים פעם.

הטלאי הצהוב, המספרים, הרעב, הצפיפות, שנאת החינם. כול אלו המשיכו לרדוף אותם. יש כאלו שחשבו שחובתנו היא למצוא ולחסל כול נאצי שעוד חי, יש כאלו שלא רצו לחשוב בכלל, אבל לדעתי לא צריך לתת לאנשים, לילדים, ולנספים להישכח. הדבר ירמוס את כבודם, וכאשר מכריהם ימותו, החובה שהשאירו חבריהם הנספים תרד איתם לקבר. עלינו לזכור, עלינו לזכור ולא לשכוח, אי אפשר לשכוח, כי הנספים היו קיימים. שישה מיליון זוגות עיינים שנעצמו ולא נפקחו עוד.
הם היו קיימים, ואין שום דבר שיוכל להכחיש זאת. וכשהנאצים לקחו אותם, כול מה שנותר מהנספים היה זיכרון. כואב עד כמה שיהיה, חייבים להנציח אותם.