אנשים קטנים וטיפשים בין פסלי זכוכית סדוקים.

היי אתם. כן כן, אתם. אלו שעכשיו צוחקים על פסל הזכוכית הקטן שנולד שבור, ואתם שוברים אותו יותר, הוא לא מבין למה אתם עושים את זה, לעומתכם, שאתם כן מבינים למה אתם עושים את זה, גם אם יש וגם אם אין לכם סיבה. היי אתם, אלו שגורמים לפסל הזכוכית לשתוק אפילו אם יש לו מה לומר, אבל בכל פעם שהוא מנסה להגיד משהו אתם קוטעים אותו בצחוק שלכם, כי מה שהוא אמר זה הדבר הכי טיפשי בעולם. בדרך כלל הוא חושב אחרת, מה שגורם לדברים להישמע מטומטמים אף יותר. עכשיו אתם תסתמו את הפה שלכם ותנו לנו סופסוף לדבר. כנראה שיש את אלו שיגידו לי "תדברי בשם עצמך", אז אדבר בשם עצמי.
עצוב לי שאתם לא מכירים את ההרגשה הזאת, להיות פסל זכוכית שבור שבאים ודורכים עליו כדי לשבור אותו יותר, זאת תחושה נוראית. והיא תמיד שם, אפילו אם נדמה לך שזה נגמר, אבל זה שם וזה בא והולך. אתה לא מבין למה הם עושים את זה ואתה לא יודע מה הם חושבים עליך אבל אם הם צוחקים עליך ומציקים לך, סביר להניח שהם לא אוהבים אותך, והייתי יכולה להגיד "שונאים אותך" אבל אני פשוט שונאת אתה מילה לשנוא, מצחיק אותי לומר שלמדתי לשנוא את המילה לשנוא, משפט כל כך מוזר, אבל אסור לי לחשוב על זה יותר מידי.
זה לא שאסור לא לאהוב מישהו, ודאי שמותר, אני לא אוהבת הרבה אנשים,בעיקר בגלל שסבלתי בזכותם, גם אם הם לא התכוונו לכך. לא כולם מתכוונים להטריד את פסל הזכוכית ולגרום לו להישבר, אבל בכל זאת זה שובר אותו. לעומת זאת, יש את אלו שרק מחכים לשבור את פסל הזכוכית, הם הנוראיים ביותר.
לא לאהוב מישהו מול הפנים שלו – זה נורא. אל תאהבו אותו כי זאת זכותכם, אבל בבקשה, בלי שהוא יראה את זה, הרי לא קשה לשים עליכם זין. ואמנם, יש אנשים שקשה להם יותר. ויש כאלו שכן אכפת להם, אין שום חוק האוסר על האנשים לרצות לדעת מה חושבים עליהם, ואין חוק האוסר על אנשים להרגיש רע עם העובדה שלא אוהבים אותם, והייתי שם. במקרה שלי זה נגמר, לא אכפת לימה אנשים חושבים עליי. ובתור אדם שהיה אכפת לו מה אנשים חושבים עליו, זה נורא לדעת שאנשים לא אוהבים אותך. אם אתם לא אוהבים מישהו, אל תירקו לו בפנים. זה לא אומר שהוא צריך לחיות בסרט, זה אומר שאם אתם לא אוהבים את פסל הזכוכית, אל תדרכו עליו. זאת זכותכם לא לאהוב אותו,אבל אין לכם זכות להראות את זה בדרך הקשה. ולו מותר לדעת מה חושבים עליו, אבל בלי שישבר. אין ברירה, יופיעו בו סדקים מסוימים אבל כאלו שבהחלט אפשר להדביק, ואולי לא היה לו אכפת מה חושבים עליו, למעשה, זה בטוח יקרה, אבל אם כבר בעודו פסלון קטן הוא יידרך, ייסדק ויישבר, ספק אם יהיה אפשר לתקן אותו כשיהיה פסל גדול. לצערנו, יש פסלים שנשברים מהר מידי, וככל ששוברים אותם יותר, ככה הם נשברים יותר, וככה קשה יותר לתקן אותם, וגם אם נראה שהם בסדר,הם לא בסדר. הם יהיו בסדר, אבל זה תהליך ארוך, ויש פסלים שהתהליך שלכם אפילו לא מתחיל. ולשמחתנו, יש פסלים שעברו את זה מהר ויש כאלו שהתחילו רק עכשיו.
ואתם, אלו שצוחקים בדרך כלל, ועכשיו סותמים את הפה שלכם ונותנים לי להגיד את מה שיש לי בבטן כבר המון שנים, אפילו שזה לא נשמע הגיוני, תתנו לי להגיד מה אני חושבת עליכם. אתם טיפשים. אולי עכשיו אתם מרגישים גדולים, אבל ביום בו פסלי הזכוכית יחליטו שנמאס להם, והם יקומו ויתקנו את עצמם, אתם תהיו קטנים… טיפשים וקטנים. ותמיד רציתי להגיד את זה, כמו שרציתי להגיד הרבה דברים, וטיפת הכבוד שנותרה בכם נעלמה ביום שסתמתם לי את הפה אחרי שניסיתי להגיד את דעתי, שהייתה שונה מדעתכם, וסביר להניח שיהיו אנשים שיצדיקו אותי, אבל אתם לא. ולמה לא? כי אתם טיפשים מידי בשביל להבין שבגלל הדעות שלכם הפכתם להיות כאלה, ובגלל שהפכתם להיות כאלה זה מה שאתם חושבים, וכולם צריכים להיות כמוכם. ובטח תבואו ותגידו "זה לא נכון, לא כולם צריכים להיות כמוני". אבל למעשה מעצבנת אתכם העובדה שיש אנשים שונים מכם, ואנשים ששונים מכם הם אנשים טיפשים, אבל בעצם אתם טיפשים. טבעי להיות טיפש.
אתם רואים אותנו מלמעלה עכשיו, אתם אנשים מאושרים ושמחים. יש לכם משחק שקוראים לו "בואו נשפיל ילדים." אתם נהנים מהמשחק, משתכרים ממנו. אתם לא יודעים שבעוד כמה שנים כולנו נצחק עליכם באותה מידה ואפילו יותר.
יכול להיות שחלקכם מתחרטים, ישר כוח. אבל הצלקת הזו נשארת לתמיד, לא משנה מה קרה, אם זה היה רגע קטן או טראומתי, זה נשאר שם ותוקע את הקורבן, למזלכם רובם מצליחים להתגבר, לצערכם יש כאלו שנכנעים ונותרים רסיסים קטנים שכל רוח קלה מעיפה אותם. המשחק הזה שלכם- משחק מרושע.
אתם רעים, כולכם, ילדים קטנים ורעים, אתם חרא של אנשים. אתם מאיימים ביכולות שלכם, אתם משוויצים בכוח, אתם אפסים מזדיינים.
וזה לא כל מה שיש לי להגיד, אף לא חצי, ואני יודעת שעכשיו יש לי את הזכות להגיד מה שאני רוצה בלי שאף אחד יסתום לי את הפה עם הצחוק שלו, אבל לא הכל ניתן להביע במילים, ויכול להיות שהמערבולת הזאת תתפרץ יום אחד, כשיגיע הזמן שלה.ובינתיים, אנשים קטנים וטיפשים, אמרתי את מה שיש לי, ואני בעצמי לא מבינה למה אני עושה את זה, הרי אני לא שמה עליכם.