ורד לבן – פרק עשרים וחמש

אחרי שאמה עזבה אותי הרגשתי שבור. דווקא ברגע שהיא הכי היתה צריכה אותי שם להגן עליה, לא יכולתי לעשות דבר.
פשוט הרגשתי חסר תועלת.
הבנתי שהיא צריכה זמן עם עצמה לפני השימוע, גם כדי להירגע ולחשוב.

הרחפת הסיעה אותנו אל חדר השימוע. החדר היה ענק, ממש כמו בית משפט. צוות המורים ישבו בדוכן העליון ופרופסור ג'ור'ג במרכזם. התיישבנו משתי הצדדים של הבמה, מסתדרים לפי שנה ראשונה עד שלישית בצד ימין, ושנה רביעית עד שישית בצד שמאל.
אמה וקייט ישבו במרכז.
התיישבתי עם דין ואלכס בשורה הראשונה מלמטה, הכי קרוב לבמה.
"שקט!" רעם קולו של הפרופסור. כל התלמידים השתתקו מיד. "חוק ראשון, כפי שכולכם יודעים: בלי אלימות!" המורים מאחוריו הנהנו בהסכמה. "אני קם בבוקר והדבר הראשון שאני שומע זה שיש מהומה בחדר הבנות. אני מודה שאני מצפה לדבר כזה מהבנים, אבל מהבנות…" הוא צקצק בלשונו באכזבה מעושה.
אמה ניסתה להרגיע את הרעד בידיה. כל כך רציתי לשבת לצידה באותו רגע.
"מישהי תרצה לספר לכולנו מה קרה שם?" מטון דיבורו היה ברור שהוא ציפה מקייט שתדבר, אך היא מצידה רק נשכה את שפתיה ושתקה.
אמה פתחה. "קמתי בבוקר כשיד ניערה אותי. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, ואז ראיתי את קייט לפני. היא זעמה וצווחה מילים לעברי. אני מודה שאני לא יודעת למה, אני לא עשיתי שום דבר." היא ניסתה לדבר בשלווה ונשמה בשקט. היתה לי הרגשה שהיא משמיטה פרטים, ואותה תחושה חלפה גם במורים
ג'ור'ג החווה בידו לעבר קייט. "קייט, תורך." היא פתחה את פיה וסגרה אותו כמה פעמים, כמתלבטת מה להגיד.
"אני מודה שתקפתי אותה קודם, אך היא החזירה לי הרבה יותר, אני כמעט מתתי פה!" אמרה בקול מבועת, מנסה להגן על עצמה.
קולות הסכמה עלו מיציע הבוגרות שיו חברות שלה. יציע הבנים רחש התערבויות מי תצא מהמשפט הזה זכאית. רטנתי בשקט כשרוב הסיכויים עמדו על קייט.
"אתה יודע למה," לחש לי ג'ון. "קייט היא "המלשינה", כולם יודעים עליה. היא כבר היתה במשפט כמה פעמים ותמיד יצאה בנס. היא המרגלת של המורים, 'תה יודע, ברור שהם יגנו עליה."
עמדתי לענות לו בחזרה כשקולה של אחת המורות נשמע ברקע. "את מכירה את החוקים, קייט," זו היתה בטי. שמחתי שלפחות היא נמצאת בסגל שם, אך אני מקווה שהיא לא תסתבך בצרות.
"תרצי לספר לנו למה תקפת קודם את אמה?" הפסיכולוגית הביטה ישר בעיניה ולא נתנה לה להסיט אותם.
"זה משנה עכשיו?" היא רטנה בעצבנות.
"למען השימוע, כן."
"היא…" משהו עבר בגופה וחשד הציף אותי. "היא ציירה עליי, ואז…. ואז היא הורידה לי את החולצה וצילמה אותי עם המגנט* שלה… את מרוצה עכשיו?!" פניה האדימו. כל הקהל השתתק, מעכל את הדברים.
פתאום אמה התפרצה: "מה?! זה לא נכון בכלל!!" היא נופפה בידה בפראות וראיתי שאני מנסה שלא לבכות.
"שקרנית!! אני שמעתי את הפלאש של המצלמה!"
"למה שאני ארצה לצלם אותך בכלל? יש לי דברים יותר חשובים ממך."
"אה כן, ברור בטח רצית ללכת ל-"
"אמרתי שקט!!" הוורידים בצווארו של הפרופסור בלטו בצורה מפחידה. שתי הבנות נדמו. הוא הביט אל עבר בטי והיא הנהנה. "אמה, גשי הנה והביאי לי את הצמיד שלך," ביקשה. "אם לא צילמת אותה, אין לך סיבה להסס, נכון?" אמה קמה ממקומה וניגשה אל בטי. היא עמדה שם בשקט בעוד בטי בודקת בקפידה את התמונות שלה.
כשהיא הרימה את ראשה לעבר ג'ור'ג אני חושב שדבריה נאמרו במין הקלה. "היא נקייה. אין סימן לשום תמונה."
"מה? זה לא הגיוני!" זעמה קייט. "היא בטח מחקה אותן אחרי ששמעה שיש שימוע. פחדנית."
אמה חזרה לכיסאה וניסתה להתעלם ממנה.
המורים שפשפו את פניהם באנחה והתקבצו סביב.
"על פי רוב, נקבע שניתן לאמה עונש אשמה, אך גם קייט תזכה באשמה." הפעם החיוך היה שלי ושל אמה, והמבטים המופתעים היו של כל השאר.
"אתן שתיכן תקבלו-" דלת החדר נפתחה ודמות הופיעה. היא היתה מכוסה כולה בברדס, כך שלא היה אפשר לדעת מי היא.
פרופסור ג'ור'ג קם. "אנחנו נמסור לכן את עונשיכן אחר כך," הוא הביט שוב לעבר הדלת ואמר "משוחררים" בהסיח דעת.
כל התלמידים קמו והחלו לצאת מין החדר. באותו רגע, הדבר היחיד שרציתי זה להגיע אל אמה.