כפיות- פרק 26

הנסיעה עברה בשקט, שקט מעצבן, שקט מחריש אוזניים. היה שקט כאילו משהו באמת קרה, שקט מעצבן ומטריד. כל מה שהמוח שלי התעסק בו זה שזה נראה שהכל חלום, שזה לא מציאות, שלא ירדן שלי יושב איתי עכשיו באוטו ומחכה לסקס של החיים שלו. לא, הוא לא רוצה זונות, הוא רוצה קשרים. לא, הוא לא רוצה שאני אשכב איתו בשביל כסף. לא, הוא לא אדם כזה. פשוט לא, אני לא מוכנה לקבל את זה.
כשהוא החנה בחנייה של הבית שלו, שאותו כבר הספקתי להכיר, האוטו נכבה וישר פתחתי את הדלת, לא נותנת לו להשחיל מילה אחת אפילו לפני שניכנס הביתה. סגרתי את הדלת והתקדמתי לכיוון השער. ראיתי את הפנים שלו מורכנות אל הרצפה, הוא נאנח כל שנייה, מנסה לחשוב מה לעשות, מיואש, מתוסכל. הקליק קלאק של האוטו נשמע, זהו אדווה, הכל מתחיל מחדש. ניסיתי, באמת שניסיתי לגרום לעצמי להתחיל ולסיים בלי רגש בכלל, מוכנה להיות מכונה שלא עושה דבר מלבד מה שהיא אמורה לעשות למחייתה. אבל לא! זו לא מחייתי! אני כבר לא מתפרנסת מזה, למה אני צריכה להמשיך לעשות את הדברים המבזים האלה כשיש לי עבודה שמעמידה אותי על הרגליים?!
הוא פתח את דלת ביתו ונתן לי להיכנס ראשונה, שוב בשקט, שוב בלי קול. עלינו במדרגות לחדרו, שותקים, לא יודעים מה לומר. בביקור הראשון שלי פה לא עליתי למעלה, רק נשארתי בקומה התחתונה במרפסת, נהנית. ניסיתי לגרום לעצמי לרצות אותו, להבין שיש משהו בחיבור בינינו. עכשיו הדבר היחיד שהוא יכול לחלום עליו זה חיבור בינינו, אני איתו גמרתי.
כשהתיישבנו על המיטה שלו, עדיין לבושים בכל הבגדים, ניסיתי להבין מה אני בכלל אמורה לעשות. מהפעמים שהייתי מגיעה לבחור רק פעם אחת וזה היה הסקס הראשון הוא כבר היה מדביק אותי לנשיקה חזקה כשנכנסנו בדלת, היה מצמיד אותי לקיר ומעביר בי את כל מה שהוא צריך להעביר ואז לאט לאט אנחנו עוברים למיטה. איתו הכל היה שונה. פשוט ישבתי שם ושתקתי, לא עושה שום דבר. "אתה רוצה להתחיל או משהו?" שברתי את השתיקה. "מה את עושה בדרך כלל?" הוא שאל אפילו לא מביט בי. "מתחילה בדרך כלל בלהוריד חולצה" אמרתי בקול קר. הכל היה מגעיל באווירה שהייתה בינינו, אף אחד לא רצה שום דבר מהשני. "אדווה אני..". "אם גררת אותי חצי עיר ובסופו של דבר אתה לא תעשה כלום..". "איתך זה שונה" הוא קטע אותי. העברתי את מבטי אליו והסתכלתי על עיניו, עיניו שמגששות באור הקטן אחר מקור להסתמך עליו. הוא היה מפוחד, בחיים לא ראיתי אותו ככה. "אתה לא תפגע בי" אמרתי מיד, "את זה כבר עשית. אתה יכול להתחיל, להגיד מה אתה רוצה, זה יכול לקרות, לעבור ולהיגמר". "בלי רגש?". "זונה זה תמיד בלי רגש" אמרתי לו מיד בקול רציני, שיבין כמה כואב לי, שיבין כמה אני לא יכולה להתמודד עם הסיטואציה הזו. "באיזה צבע החזייה שלך?" הוא שאל. הסתכלתי עליו לא מבינה. "אדום" אמרתי. "והתחתון?". "זה סט" אמרתי, לא מבינה לאן הוא חותר. "עם כמה גברים שכבת?" הוא שאל. הסתכלתי עליו ושתקתי. "אדווה" הוא אמר. שוב שתקתי, לא רוצה לשמוע את הקול שלו. "אתה הופך את הסיטואציה לקשה עוד ועוד, אני לא יכולה להתמודד עם זה. מה אתה רוצה גם להתיש אותי נפשית?". "אני מצטער" הוא אמר. הרכנתי את ראשי. אני רק רוצה לברוח. אני לא רוצה להיות פה. "אני רוצה לבקש ממך משהו" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי והנהן. "אם אתה מתחרט על כל העניין אז בבקשה תשחרר אותי עכשיו, אל תמטיר עליי המוני שאלות שעל רובן אני לא אענה. אם אתה רוצה שמשהו יקרה תעשה משהו וזה יתחיל, יתחיל ויסתיים, לאט לאט אתה גם אולי תרגיש משהו, תלוי בכמה זה יעשה לך טוב. כל מה שאני רוצה כרגע ירדן זה ללכת מפה, אז אם אתה רוצה שמשהו יקרה אז בבקשה תתחיל כדי שאוכל ללכת מפה כמה שיותר מהר". "זונות לא מדברות כל כך הרבה, הן פשוט עושות" הוא אמר. הסתכלתי עליו בסלידה ענקית. "אני כבר לא זונה" אמרתי לו, ממקדת את העיניים ומרגישה את הדמעות מבצבות לי בתוך העיניים. "את כאן, עובדה שאת כאן" הוא אמר והוריד את חולצתו.
בין נגיעה פה לנגיעה שם, ובין נשיקה פה לנשיקה שם, זה קרה כמו שזה קרה עם רבים אחרים. זה היה מגעיל, לחלוטין לא מהטובים שלי. הוא כן ידע את העבודה, רואים שיש לו ניסיון קטן בעניין הזה, אבל הנשיקות שלו היו קרות ומרוחקות, וכל מה שאני עשיתי וכשעשיתי את זה פשוט התנתקתי לחלוטין מהמחשבות, עשיתי כמה שיותר מהר, מענג וסיימתי עם זה מהר. לא הייתי מוכנה לתת לו את הכיף שבכל העניין. "אדווה" הוא נאנח ונשם נשימות כבדות, עוד היינו באמצע, "בואי לפה" הוא אמר והצביע לאט לאט ובקול מתענג על השפתיים שלו. התקרבתי אליו ואז הוא בלע אותי בנשיקה, סוף סוף מצליח לערפל אותי כמו בנשיקה הראשונה שלנו, לסחוף אותי כמו שאני אוהבת להיסחף בנשיקות. זה הדבר האמיתי היחיד שהרגשתי שהיה באותו הערב. הוא נישק אותי כי הוא באמת רצה לנשק אותי, בכל הכוח ובכל העוצמה. באותם רגעים לא יכולתי להתנגד, בשניות הכל עף מראשי כאילו לא היה. רק אחרי שהיא נגמרה, כשהוא עובר לנשק את צווארי בנשיקות ממכרות, הבנתי שלמרות כל הכעס ניצוץ עדיין יש.
בסיום אני נשכבתי על הבטן, נושמת לאט לאט. הוא העביר את אצבעותיו על גבי החשוף, מעלה מטה בתנועות עדינות שרק עושות נעים בגב. עצמתי את עיניי והמשכתי להתמסר למיטה הנעימה, לרוך שלה, ונשמתי כמה נשימות כדי להירגע. הסוף של הכל היה יותר מידי אינטנסיבי, והרגש אחרי הנשיקה כבר לא יכול היה להתנתק. "אני מאבד אותך נכון?" הוא שאל. "כן" לחשתי לו. "כמה את בטוחה בזה?". "במאה אחוז" אמרתי לו, מרגישה את הכאב במילים שאני אומרת אבל עדיין לא מתחרטת על אף מילה. "אוכל רק להגיד משהו לפני שתלכי?". הנהנתי אליו בשקט. "אני מצטער על הכל" הוא הודה בפניי, "על הכאב שגרמתי לך היום, על האמירות הדוחות שלי. אני באמת חושב שהתאהבתי בך, ואת התשובה הייתי אמור לקבל היום והנה אני מקבל אותה, ביחד עם כאפה אחת לפרצוף. היית מגלה על זה במוקדם ובמאוחר, אני חייב להתוודות, ולא תכננתי שמשהו מכל מה שקרה הערב יקרה. אני מרגיש זבל שלא יכולתי לתת לך ללכת, אבל ידעתי שאם תלכי אני אפילו לא אסביר את עצמי. אז כן, התקרבתי אלייך כמו שרציתי, שכבתי איתך כמו שרציתי כבר מזמן, אי אז ליד האוטו כשחירמנת לי את הצורה, אבל אני מפסיד אותך. כואב לי זה כן, אבל אין לי ברירה. תמיד הייתי זבל, אני כנראה לא משתנה". יש משהו ברגעים שמגיעים אחרי שאני שוכבת עם הבנאדם שכל הלב שלו נפתח, הוא מוציא את כל הכאב שלו החוצה ופורק הכל בפניי. האנשים שעושים את זה לדעתי פשוט לא מסתפקים במה שיש להם, לא מצליחים למצוא מקור להיאחז בו כשקשה. ואז כשמגיעה בחורה ששולפת מהם את כל היצרים המיניים ומשאירה אותם רק עם הנפש, הדבר הראשון שהם עושים זה להיפתח. עם כולם זה קרה, אפילו עם הסטוץ לערב אחד שלא חזר, תמיד היה משפט כזה ברגעים לפני שהלכתי.
קמתי מהמצב שבו שכבתי והתחלתי להתארגן לתזוזה. לבשתי את כל פרטי הלבוש שהייתי צריכה, כולל את הנעליים, עדיין לא הגבתי למילה ממה שירדן אמר. "אדווה" אמר לי ירדן. הסתובבתי אליו והסתכלתי עליו. "מה?". "אני אוהב אותך" הוא אמר. פערתי את עיניי מסתכלת עליו ומנסה לראות אם הוא דובר אמת, מנסה לראות אם גם כאן הוא לא משקר לי. "קשה לי לתת לך ללכת, ואני אידיוט ומפגר אבל הרגש לא משקר. להיות איתך עושה לי טוב". הרגשתי את הלב לא מפסיק לדפוק, לא מפסיק ולא נרגע. "אתה לא יכול לאהוב אותי" אמרתי לו מיד, מרגישה את החנק החזק שיש לי בגרון, "לא אומרים לבנאדם שאוהבים את כל מה שהטחת בי הלילה". שוב אני אצא מבית של בחור בדמעות, ממש כמו הפעם הזו אצל שגיא. "תחסוך ממני את כל מה שאתה רוצה להגיד, אני כבר לא אקח שום דבר ולא אקבל שום דבר. אני יודעת מי אתה, אני כבר יודעת את כל מה שאני צריכה לדעת. אני יודעת שהדבר שאני הכי לא רוצה זה להמשיך להיות בקשר איתך". הדמעה הראשונה באה ואיתה התחלתי ללכת אל דלת החדר. "קחי" הוא אמר בקול שבור, שמעתי את הקול שלו רועד. הסתובבתי בקטנה וראיתי אותו מחזיק כמה שטרות מגולגלים. "תשמור לעצמך" אמרתי לו בכאב והלכתי כמה שיותר מהר אל דלת הכניסה.