שער אל המוות – פרק 34

– אמבר –

״היי אמבר, סיימון,״ אמר סטיבן וחייך. ״באתם בדיוק בזמן.״
לא הבנתי איך הוא יכול לדבר ככה כשסוגרת שערים מצמידה אותו לקיר. התחלתי ללכת קדימה, מוכנה להציל אותו, כשפתאום דרכתי על משהו קשה. הסתכלתי למטה וראיתי פגיון מוכתם בדם. להפתעתי הרבה הסוגרת שחררה את סטיבן והסתכלה עליי. פלטתי צעקה לא רצונית. בדיוק הקטע מהסיוטים שלי: פיגיון, דם ועיניים כחולות שמציצות ממתחת לברדס.
״תכירו את אנבל,״ אמר סטיבן. ״חברה שלי.״
מצמצתי בפליאה. ״את אנבל אני כבר מכירה. אבל… סוגרת שערים?״
״כבר לא,״ אמרה אנבל. היא הורידה את הגלימה, וכעת הייתה לבושה בשמלה שחורה עד הרצפה. היא החזיקה את הגלימה מעל הלהבות והכריזה בקול דרמטי: ״גלימה וצלקת – אלה הסימנים של כל סוגר שערים.״ הטא זרקה את הגלימה לאש, ובקרוב היא התפוררה לאבק. ״עכשיו אין לי את הגלימה, ואני יותר לא סוגרת.״
באמת לא ידעתי מה לחשוב.
״עוד תהייה הזדמנות לבדוק את זה,״ מלמל סיימון יותר לעצמו מאשר לנו.
״מה?״ שאלתי.
״לא משנה. אין לנו זמן. סטיבן, אמבר – תעמדו משני צידי הלהבות. תחזיקו ידיים מעל האש.״
צייתנו.
״ועכשיו,״ אמרה אנבל, ״תחזרו אחריי.״
חזרנו אחריה, וזה מה שיצא בסופו של דבר:
״מפתח עתיק, גדול ושחור
מאות שנים במקום מסתור.
מתוך להבות בצבע כחול
יפתח שער אל השאול.
ואחרי החסרת הנשמות
יטבע לנצח באגם הדמעות.״

ואז, הלהבות התרוממו לאוויר והתזרו בכל רחבי המערה. פתאום היא נהייתה מוארת יותר, ועל הקירות החלו להופיע כתבים ונבואות. חלק חרוטים באבן, חלק כתובים בדם. ראיתי על הקיר המרוחק את הנבואה על התאומים – ׳אי שם, מתחת לאדמה ולים…׳ השטר היו שמות. צמרמורת עברה בגבי. זוגות זוגות של שמות כתובים בדם, ולידם תאריכים, חלקם מלפני מאות שנים: שמות של תאומים שהגיעו למערה ונרצחו על ידי סוגרי השערים.
במקום שבו היתה המדורה עכשיו היה מפתח ענקי ושחור שקרן באור זהב. אמרתי לסטיבן:
״אני נותנת לך את זכות הכבוד.״
סטיבן לקח את המפתח, וכבר היינו מוכנים להמשיך כשסמנו לב שאנבל לא מורידה את עינייה מכיתוב אחד על הקיר. התאורה לא הייתה משהו, אז הצלחתי לראות רק את המשפט הראשון: ׳סיימון בלאק. נמלט.׳
סטיבן עמד יותר רחוק ממני וכנראה לא ראה כלום בכלל. הוא שאל: ״מה כתוב שם?״
״זוכר שסיפרתי לך שאמא שלי מתה?״ שאלה, בלי להסתובב.
״כן…״
היא הסתובבה אלינו ומחתה דמעה.
״לא ידעתי את זה, אבל היא לא סתם מתה. היא נרצחה.״