מלחמת החצויים- פרק 9

אירינה נעלמה רגע לפני שעלינו מעל פני המים, את שאר הדרך לחוף נאלצנו לעשות בשחייה. "יופי, הגעתם!" קראה אניס, היא ישבה על החול וציירה ברקים. "תודה לאל." מלמל דרייק, הוא שילב את ידיו ונשען על המכונית המשפחתית הגדולה. "יש כאן 7 מקומות." אמר וויל טפח בערכה על המכונית, "בחירה שלי." הוסיף. "מספיק בשבילנו." אמר עידו ונכנס למושב הנהג. לורן התיישבה במושב לידו. וויל ודרייק הלכו למאחורה- מאחורה וכל השאר ישבו ב-3 המושבים האמצעיים. "רוצה לשבת באמצע?" האנטר שאל אותי, הבנתי לפי זה שמשהו לא טוב קרה בינו לבין אניס. "אממ…" חשבתי, "אוקיי." אמרתי ונכנסתי פנימה. אניס התיישבה מצד אחד והאנטר מהשני, "מה…", "אחר כך." אניס קטעה אותי בשקט.
"הוא שאל אותי מה אני אומרת על… הרגשות שלו. אמרתי לו שאני… אני פשוט לא רוצה." סיפרה. "אניס!" צרחתי בטעות, החבר'ה הלכו לקנות אוכל אבל הם לא היו ממש רחוקים. סימנתי לעידו שאנחנו בסדר ופניתי חזרה אל אניס. "ומה עם וויל?" שאלתי. אניס הנידה בראשה לשלילה, "לא דיברנו. אבל אני אגיד לו שלא." אמרה. לא התאפקתי, חבטתי בה. "תגידי לי, מה את סתומה?!" שאלתי אותה בכעס, "באו אלייך 2 בנים נסיכים, נסיכים! ואת, כמו מפגרת, אומרת לשניהם שלא. אחרי שהם אמרו לך שהם אוהבים אותך." אמרתי והצבעתי על השרשרת שלה ואז על צמיד הברקים הקטנים שהיה על ידה- צמיד שעליו עדיין היה מודבק הפתק: "עדיין לא דיברנו, האנטר.". אניס משכה בכתפיה, "אבל אני לא רוצה לפגוע באחד מהם." אמרה. "ככה, את פוגעת בשניהם." אמרתי. אניס חשבה קצת ואז נאנחה, "אז מה לעשות?" שאלה בייאוש. "תבחרי." עניתי לה בדיוק כשהחבר'ה חזרו.
"היי, האנה." אמר דרייק ונשכב על שק השינה שלו, עצרנו לישון על חוף אחר. אניס, אני ולורן היינו באוהל אחד, וויל ודרייק באוהל אחר והאנטר ועידו באוהל אחר. שכנעתי את אניס ללכת לקחת את הבנים לטיול, היא הודיעה מראש שהיא הולכת להגיד לשניהם את כל האמת. לורן הלכה לישון, אז נשארתי לבד. לא הצלחתי להירדם, הלכתי לאוהל של דרייק כי הרגשתי שאנחנו בכלל לא מדברים, וחוץ מזה שידעתי שתוך 5 דקות השיחה תיגמר ואני אוכל ללכת לעידו. אז כן, קצת חיבבתי אותו, קצת הרבה,קצת הרבה מאוד. "היי," החזרתי, "אני יכולה להיכנס?" דרייק הנהן. נכנסתי פנימה לאוהל והתיישבתי לידו. "אני מרגישה שאני ואתה בכלל לא מדברים." הודיתי. "הא-הא." לחש דרייק, הוא בהה בתיק שלו, כאילו הוא מחכה שמשהו יצא משם. "כאילו… אני אפילו לא יודעת בן כמה אתה." אמרתי בחיוך. "הא- הא." מלמל דרייק שוב, הוא לא ממש הקשיב לי. "נפלתי מצוק ונדקרתי מארבעים קקטוסים." שיקרתי. "הא-הא." אמר דרייק שוב, החלטתי להבהיל אותו. "וויל היה מעורב בתאונה ומת." שיקרתי. "הא-הא." אמר דרייק שוב ואחרי שנייה הזדקף בבהלה, "רגע, מה?!" שאל באימה. הצלחתי להתאפק ולא לצחוק אבל חיוך? גם האיש הכי רציני בעולם היה מחייך למראה ההבעה של דרייק. "אניס מטיילת איתו." אמרתי. דרייק נשכב חזרה וחזר לבהות בתיק. זה התחיל קצת להימאס, בסוף נשברתי. "אוקיי, תוציא את זה." אמרתי לו. דרייק נשך את שפתו, "להוציא מה?" שאל בהיתממות. "להוציא את הדבר שאתה כל כך רוצה." אמרתי, "אתה יכול לסמוך עליי, אני לא אספר." הבטחתי בשקט. דרייק משך בכתפו, "זה כלום." אמר. "דרייק!" נאנחתי. דרייק שלף מהתיק שלו קופסת שרשראות קטנה. "קחי." אמר בחוסר רגש ודחף לידיי. "דרייק…" התחלתי לומר, דרייק קטע אותי באנחה עמוקה ונשכב חזרה, הוא עצם את עיניו חזק. רציתי כל כך לפתוח את הקופסה, לראות ולגלות מה דרייק מסתיר אבל, הנחתי אותה על הבטן של דרייק. "אם אתה לא רוצה להראות לי, אני אבין את זה." אמרתי בשקט. נעמדתי ויצאתי החוצה, אל המים.
התיישבתי ליד עידו, "ביקשתי מדרייק לספר לי על החיים שלו." סיפרתי, "אבל הנער הזה כל כך עקשן ומפחד לסמוך על אנשים…" אמרתי ונתתי למים הקרים לשטוף את רגליי. עידו היה רטוב בכל בגוף. "כן, דרייק… הוא לא סומך על אנשים, זה לא נגדך." אמר, אור הירח היה בדיוק עלינו כאילו כל העולם צועק: "אלוהים, איזה זיווג!" ולמרות שרציתי כל כך להתנפל על עידו בנשיקה… כלומר, לחבק את עידו בידידות, נשארתי לשבת. "את יודעת, האנה…" אמר עידו, "מאז שהגעת הכול השתנה אצלי." אמר. "רק במים הבנתי מה השתנה," אמר עידו והביט בי, "האנה, אני או…", "האנה." זה היה דרייק. "אני יכול לדבר איתך בבקשה?" שאל. עידו לא טרח להתווכח איתו, הוא נעמד ונמלט לאוהל שלו. מצד אחד- הייתי שיא הכעס והזעם, מצד שני- דרייק פנה אליי, אליי! "זאת דיינה." אמרה ופתח את הקופסה הקטנה, תמונה של נערה צעירה הייתה שם. "אהבתי אותה לפני שהגעתי למחנה," הוא סיפר את מה שכבר ידעתי, "רק כשהגעתי הבנתי שאני אוהב אותה אבל היה מאוחר מדי." אמר במהירות. "אוקיי…" רציתי להגיד עוד משהו אבל דרייק הסתובב וחזר לאוהל שלו במהירות. נאנחתי בכעס, גם עידו לא סיים לדבר איתי וגם דרייק הסתלק לפני שהספקתי לענות. הייתי עייפה, חשבתי לחזור לאוהל אבל ראיתי כבר מכאן שלורן נמרחה על כל שקי השינה. אז צעדתי בעייפות אל כיסא ארוך, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
"מדיאה!"