החלון

"שיט" היא אמרה, אך קולה כמעט ואינו נשמע סביב החדר הרועש.
"אני לא מאמינה" היא אמרה והמשיכה להסתכל דרך החלון.
לא באמת מאמינה שזה קרה הרגע.
"זה לא יכול לקרות לי" נראה כי היא לא בטוחה מה קורה מסביבה.
הדבר היחיד שזוכה לתשומת ליבה, הוא אותו חלון.
אותו חלון ממנו ראתה את כול חייה הולכים.
אותו חלון דרכו הסתכלה רוב חייה.
אותו חלון בו ראתה כול כספה עוזב אותה.
היא לא אמרה עוד דבר, רק קמה ממקומה, ושלחה מבט אחרון אל החלון.
נפרדה בעיניה מן הרוכבים והסוסים כאחד.
היא הכירה כול אחד מהם אישית, ולא הייתה בטוחה את מי היא מעדיפה יותר.
את הסוסים או האנשים, כולם היו כול-כך נחמדים אליה.
אבל, איך עוד יוכלו להתייחס אליה?
הם הרי מכירים אותה מאז שהיא ילדה, כאשר עוד הגיע עם אביה בסופי השבוע.
אביה תמיד ידע על איזה סוס להמר, חבל שזה לא עבר אליה בתורשה.
אבל דבר מזה לא חשוב יותר, משום שהיא החליטה שלהשאיר את זה בעבר.
את האנשים הסוסים ואת המקום עצמו.
הוא היה טעון בהרבה יותר מידי רגשות, ולה לא היה הכוח להתמודד איתם.