דינג דונג.

הם משחקים בי, האנשים.
הם מכניסים לתוכי זיכרונות מטושטשים וכבדים מידי שבשביל שלא אזכור אותם.
אני יושב בחשיכה המשתקת, עיניי נדמות שחורות מפאת חוסר האור. אישוניי מורחבים במיוחד.
המשחקים שלהם לא מעניינים אותי, אני מבשר להם זאת עוד ועוד.
ביום שלמחרת, ממשיכים הם, מסרבים בגסות. כך זה קורה תמיד.
דינג דונג. זמני הגיע לפי דעתם הזניחה. דינג דונג, הם מצלצלים בפעמון ביתי. מנסים להיכנס, אפילו דרך חור המנעול הזעיר.
המילים אשר יוצאות להם מהפה, הן לא מילים. אלו מלמולי שיגעון ורצון לאהבה אפילו שקרית חסרת בסיס.
הם באים כעדר, עיניים כצבע החלב מסתכלות עליי, ריקות מנשמה. גופם מריק כבר מראש, ידיהם רפויות לצידי גופם.
דינג דונג, אפשר לראות את התפרים בולטים, אפשר לראות את דקירות המחט הרבות שלא צלחו. אוזניי מצלצלות, קולם צורם והמראה מכאיב לעיניי. הם עוטפים אותי, כל כך רבים כמו הרוע עצמו. אחד מהם תופס בחוזקה בידי השמאלית, אני מנער אותה והוא עקשן כפרד – מסרב לשחררי.
דינג דונג. דלתי פתוחה לרווחה, הם נכנסים אל דירתי הנעימה לעין וכנוכלים גונבים את כל היופי שבה. קולות שבירה חזקים, קריעה, ועוד רבים אחרים ממלאים אותי.
כל דבר שעמלתי לו הם הורסים כעת. ערפל צמיגי מתפזר סביבם, ומשתק אותי למקומי.
ומי יודע? אולי אני שפן ניסוים להם, לבני האדם המתנכלים האלה.
אני נשאר שם, דבוק באותה תנוחה בה ישבתי כמה שעות תמימות של שקט – והם תופסים בגפיי ונושאים אותי עמם.
ומי יודע? אולי אני חפץ שהם מתחרים בשבילו.
דינג דונג – הוצאתי מן דלת ביתי השבור לרסיסים.
כמעט ולא נחנקתי בחברתם, וברחתי, שוב.
הפעם לא חסו עלי רגשות החמלה.
הפעם, כבר לא היה לי לאן לחזור. אף אחד לא רצה בי יותר.
דינג דונג, הזמן נגמר. המוות יבוא לאסוף אותי מייד, לטיול ברחבת הכלום.
ומי יודע? אולי זה רק חלום.
אני כבר לא בטוח בכלום. האנשים משנים את זיכרונותיי ומטשטשים אותם כדי שגם לא אצליח להיזכר.
הם משחקים בי, האנשים.
משחקים לא נאותים.