כפיות- פרק 25

לא נכנסתי לפגישה, זה לא ממקומי, אני לא יודעת למה הוא בכלל הגיע. עניין אותי לדעת מה קורה ביניהם, זה כן, אבל זה לא המקום שלי לשאול. אני חושבת שהשילוב בין עדי לבין שגיא מאוד מעניין אותי. אני יודעת ששגיא הוא האדם הפעלתן שילך רחוק עם העסקים שלו, ומבחינת איך שעדי עובד אין לי שמץ של מושג. הוא נראה איש רציני, הוא נראה אחד שהחיים לא יזיזו לו, שהוא ילך יחד עם כל המטרות וכל מה שהוא חושב לנכון וכל התהיות וכל החלומות שלו ויצעד איתם קדימה, לא ייתן לשום משימה לעצור. ככה הוא נראה מהצד. הרבה פעמים בחיים כבר גיליתי שמה שאני חושבת על אנשים מהצד, זה לא בהכרח מה שנכון באמת.
חזרתי לחדר וקרן שאלה אותי לאן נעלמתי בשעתיים האחרונות, והסברתי לה שיש מישהו שאני מכירה שהגיע לפגישה עם שגיא וששגיא ביקש ממני דווקא בגלל שאני חדשה להראות לו קצת את המקום. היא חייכה אליי ואמרה שאם יש דבר שהיא ממש אוהבת לעשות פה זה את הסיורים בחברה, מבנה מטופח ומקומות מסודרים, לא כיסאות שמעקמים לך את הגב, מקום נוח, אנשים בסדר גמור. "את מסתדרת עם האנשים?" שאלתי אותה. היא חייכה אליי חיוך מתוק. "יש ויש" היא אמרה בצחוק. "זה נכון שחלק מהם נורא צבועים? הרגשתי בזה קצת כשדיברתי עם איזה אחת, אני לא זוכרת את השם שלה". "יש כאן הרבה תחרות, ויש כאן הרבה תככים שלא עולים מעל לפני השטח, הכל בסודיות. בגלל זה אמרתי לך שמאוד מפתיע שדווקא את מתחברת עם שגיא כשהרוב פה לא מצליחים לסמפט אותו". "מה יש בו שגורם לרתיעה כל כך גדולה של השאר?". "אני חושבת שאת עוד לא ראית אותו כשהוא לחוץ" היא אמרה, "כשהוא לחוץ הוא פולט כל כך הרבה דברים החוצה, דברים שאתה לא תאמין שיוצאים בכלל מהפה של בנאדם כזה, דברים הזויים שרק לשמוע אותם גורם לך להזדעזע. הוא רוצה בהצלחה של החברה הזו יותר מכל אחד אחר כי הוא הקים אותה מאפס, כי הוא הצליח עם משאבים כספיים שהוא הגיע איתם מהבית, וביחד עם הכישרון והתואר שהוא למד אליו באוניברסיטה, להגיע לאן שהוא הגיע. הוא התחיל להוסיף לאט לאט אנשים כדי לרומם את החברה הזו וכרגע היא אחת מהמובילות בתחום. אני חושבת, אם את שואלת אותי, שאם זו עבודה חשובה ואם מעניין בעבודה הזו ואם היא צריכה להצליח, מן הסתם יהיו בה הרבה אנשים מאוד שאפתניים. שגיא הוא לדעתי הטופ של השאפתנות פה בחברות ההון". לקח לי כמה וכמה רגעים לקלוט את כל מה שהיא מנחיתה עליי.
יצאתי מהעבודה בסביבות חמש, אני די בטוחה שעדי כבר הלך הביתה. לא ממש עניין אותי לדעת איפה שגיא, עניין אותי רק לנוח כי היה לי יום ארוך. לראות את עדי ערער לי כל תחושה בבטן, כל תחושה בלב. חשבתי שאני יודעת מה נכון לי, מסתבר שגם הוא מוכן להילחם. הרבה אנשים מוכנים להילחם, אבל זה רק לאחרונה. התכוונתי לכל מילה שאמרתי אתמול בפגישה עם שגיא, הוא באמת הראשון שהחליט לא לוותר עליי ולא לוותר על כל מה שאני יכולה לעשות. אני חייבת לו חלק עצום בכל השמחה שאני שורה בה.
"הלו" עניתי לטלפון שקיבלתי ממספר קווי. "אדווה?" נשמע קול גברי מהצד השני. "כן" אמרתי מיד. "היי, מדבר יאיר, הכרטיס מוכן והכל הופקד. תוכלי לעבור אצלי בשעה הקרובה?". "אוכל להגיע עכשיו?" שאלתי וחייכתי לעצמי חיוך קל. "מצוין, אני מחכה לך כאן" הוא אמר מיד. הכל מתקדם בדיוק כמו שאני רוצה. וכשהגעתי לשם ראיתי אותו מחייך, שוב לבוש בחליפה המתאימה לרואה חשבון, והוא הגיש לי את הכרטיס וסיפר מה קורה מעכשיו. הופקד בכרטיס סכום כסף מאוד רציני, כמה עשרות אלפי שקלים מהעבודות האחרונות ומכל החסכונות. "יש לך חסכונות נוספים שאת יודעת שאת יכולה להעביר לכאן?". "יש חיסכון מבת המצווה שלי" אמרתי לו מיד, "אבל אין לי גישה אליו. גישה לזה יש רק במסמכים שאין לי". "השתמשת כבר בחלק מהסכום מאז שהשתחררת לדוגמא? אולי עשית טיול אחרי צבא". "לא עשיתי דבר כזה" אמרתי לו מיד, "ואין לי את היכולת לגשת כרגע אל התיקים האלה כי הם לא ברשותי. תוכל אבל אולי למצוא את זה תחת תעודת הזהות של אבא שלי" זכרונות לברכה אמרתי בליבי. גם אם אני כועסת עליו זה לא שאין לי את המחשבה שעכשיו קל לו יותר ומשוחרר לו יותר, וזה לא שאני לא יכולה לשבח חלקים קטנים במי שהוא היה בשבילי כדי להגיד עליו זכרונו לברכה. הקראתי לו את מספר תעודת הזהות של אבא שלי שתמיד נשמר עליי והוא מצא את התיק, הוא אמר שהחיסכון הזה קפוא ושצריך להחליט מה עושים איתו. "עד מתי הוא קפוא?". "תני לי לטפל לך בזה, אצור איתך קשר ביומיים הקרובים" הוא חייך. הוא מקסים ויעיל. "תודה רבה" אמרתי מיד וקמתי, "שמחתי לראותך". "חן חן לך" הוא אמר, טוב הוא כנראה עוד חי במאה שעברה.
את שם הרחוב שסימסה לי לילי הכרתי טוב, זה היה רחוב די ראשי בעיר. אני שיערתי לעצמי שהבנאדם שאני צריכה לפגוש הערב לא רוצה שאגיע ישר אל כתובת הבית שלו, אולי כי הוא פוחד מדברים אולי כי הוא איזה מאפיונר, ורוצה לקחת אותי ממרכז העיר אל ביתו. אולי מהצד ההפוך הוא טחון מהתחת, סליחה על הביטוי, ולא רוצה שיגלו איפה הוא גר או באיזה בית ספציפי הוא גר. בכל מקרה לבשתי את הבגדים הרגילים שמכסים את מה צריך להסתיר, שמחביאים תחת המעיל את כל מה שבני הרחוב התמימים לא צריכים לראות, והגעתי לרחוב בשעה שבה לילי אמרה לי להגיע לשם. חיכיתי במקום שהיא אמרה, תחת מקור תאורה כך שיראו אותי. לא באמת פחדתי, רק קצת.
כשדמותו של אדם מן החושך הגיעה הבנתי שזה האיש שאיתו אני אבלה את הלילה. הוא לבש קפוצ'ון שהסתיר את שערו ואת ראשו, הסתכל בעיקר לרצפה אבל ידעתי שהוא מכוון את צעדיו בדיוק אל מקור האור תחתיו עמדתי. הסתדרתי והתארגנתי, הפסקתי להישען על העמוד וחיכיתי שהוא יגיע. לאט לאט כשהוא נכנס אל תוך מעגל האור זיהיתי את הפנים של האיש. מיד לקחתי צעד אחורה, מסתכלת והעיניים שלי מתמלאות דמעות. "מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו בקול שבור, "תגיד לי שאתה צוחק, תגיד לי שאתה עובד עליי ותגיד לי שאתה פה במקרה". "אדווה" הוא אמר, פתאום קולט את הפנים שלי. הוא הסתכל עליי ובחן את כל גופי, ובעיקר את הפנים שהדמעות כבר איימו לבוא אליהן. "אדווה מה קורה פה?". "איך אתה מכיר את לילי?" שאלתי אותו. ראיתי אותו בולע רוק, מנסה למצוא מילים. "אני.. את המיוחדת ששלחו לי?". "מיוחדת?" שאלתי בלגלוג, "ואתה זה שחודשים כבר רוצה אותי ורק היום יש לו זמן?". כל התיאור של לילי עלה שוב בזכרוני. "אדווה אני..". "ואתה" אמרתי לו בפאניקה, "הלכת כי לא יכולת להתמודד, שהלכת ונשקת לי למצח ולפני יומיים אמרת לי שאתה באמת מרגיש שאיתי זה נכון. זה שקרים?". "אדווה תני לי רגע..". "ירדן!" אמרתי לו מיד בקול נואש, בצעקה כמעט בלי קול, "תגיד לי שזה לא נכון". הוא נאנח וניסה לצאת מהשוק שתפס גם אותו. הוא שלח את ידו לכתפי ואני התרחקתי מיד. "אני לא ידעתי שזו את, אני לא ידעתי שאת זו שאמורה לבוא". "ממתי אתה ככה? מה כולם צריכים זונות בימינו?" אמרתי בעצב. "כבר כמה חודשים" הוא נאנח, "אבל אדווה..". "אם תאמר לי עכשיו שאחרי שפגשת אותי הדברים השתנו אני הולכת מכאן". "אני לא רציתי להגיד את זה" הוא אמר לי ישר. הרגשתי את הלב שלי דופק מהר כמו שהרבה זמן הוא לא דפק, עוד שנייה התמוטטטתי, עוד שנייה והפנים שלי היו על מדרכה מלוכלכת. "אדווה אני צריך אותך" הוא אמר לי. הרמתי מיד את מבטי אליו והסתכלתי על עיניו, שובות פחות מעיניו של עדי אבל מלאות בחיים ומלאות בתמימות וכנות. "צריך או רוצה?". "אני חושב שגם וגם" הוא אמר לי, "הייתי נותן לך ללכת, אני לא מסוגל, אני לא רוצה שתלכי". "אתה רוצה את הבשורה המרה עכשיו או אחר כך?" אמרתי לו ברצינות ובקול קר. "למה את מתכוונת?". "את הסקס שנעשה היום" אמרתי לו והתקרבתי אליו, "אני אעשה בלי שום רגש. יהיה, יהיה לך טוב אז יופי, ומה שיהיה יעבור ויגמר. אחר כך אני לא רוצה שום קשר איתך יותר" אמרתי מיד. הוא הסתכל עליי לא כועס, מבין וכאוב. "אני אנסה לשנות את דעתך" הוא אמר מיד, "לבנתיים בואי. האוטו מעבר לפינה".