התחלה של אחרים

בתחילת היום,כשמתחילים לשחות את הים,זה קל,אבל עדיין מתרגלים לתנועות. פוגשים אנשים בדרך, כולם הולכים לאותו מקום,אבל בעצם לא יודעים לאן,בוחרים כיוון מסוים,ומאז בלי לסטות,שוחים ושוחים ושוחים עד שנופלים מהקצה.
אבל אתה,אתה שראית אנשים שלא רק הולכים,אלא גם חוזרים. אתה שלא ידעת מה לבחור. שמעת סיפורים והחלפת כיוונים. ונזכרת בחלומות. רצית להיות פירט. להיות טייס. להיות אח. להיות רופא. להיות ממציא. להיות זוג נעלי בית בצורת טיגר. להיות דרקון. להיות מראה. להיות דולפין. לא רק להיות. רצית להמשיך,לא לקבוע לאן. לא לשחות רק בים אחד. לא רק לשחות.
רצית לשחות,לקפוץ ולשיר. רצית להיות מסוגל לבכות ביחד עם אנשים. רצית לצחוק מכל הלב. רצית לקטוף עננים מהשמיים. ולרגע לא הפסקת לדמיין. איך ומה ואיפה?. כל כך הרבה שאלות וחידות,שאין שום דרך לענות עליהן,לא כין אין תשובה. כי אין מקור. אין דרור. אין כנפיים פרושות שעוטפות חלומות. אין ידיים בונות,אין רגליים שמחפשות.
ובצהריי היום,כשבגוף כבר עייף,אתה מסתכל לאחור ורואה איזה מרחק עבר,ומה עוד נשאר לעבור. אתה משנה כיוון,פונה לדרום-צפון-ימין-אחורה-מצד 23 מעלות של קונטילטופליוס השמיני,ושם אתה פוגש אנשים,שגם הם עייפים מהחיים,אנשים ששחו מהר מידי,לאט מידי,שכבר ראו מים רבים. וביחד אתם קוטפים עננים,כי צריך להגשים כמה חלומות. אז אתם רוכבים על הקרניים של השמש,ממציאים סיפורים מול המדורה,ואחרי דקה או שניים,אתה חוזר לשחות,כי מי יודע מה קרה לבנתיים?. והים שר את שירו,כל תו ותו הוא סיפור של גל. כל צדף,כל גרגר חול מלאים. במה?. אין איש שיודע. שיידע. זו האגדה שלהם,הסיוט המתוק,שלא יודעים איפה התחיל ואם ייגמר.
ועכשיו כבר דמדומים,רואים את הסוף. אתה צף על הגב,הגוף כבר מתוסכל,מתבלבל בין הרגליים,שוכח היכן הניח את המזל. ושם בשמיים,אתה רואה חיוך מלא שיניים ושוב עולה בך האתה מהבוקר,אותם חלומות נשכחים,שהנחת בצד,כדי לפרוק ולרקוד,וגם אם הגשמת קצת משם וקצת מפה,בסופו של יום נשארה הרשימה,והים מתקרב אל קיצו. אז אתה פונה לבפנים,להשיג עוד כמה דקות,פוגש אנשים שכבר כמעט ולא פוגשים. כאלו שראו ציפורים. כאלו שרקחו ניסים. אחד או שניים גם היו בנשף מסכות. ואתה חופר עמוק יותר,משחיל חרוזים ומוצא כאלו שמצאו לב תואם,שחיברו גלים,שרקמו עלי כותרת,שהשתמשו באבק פיות, שרקדו על הירח ובנו הרים.
אבל אתה חייב ללכת,הנה מגיע כבר לילה,שמיכה עם כוכבים נפרשת,את החיוך כבר לא רואים,אבל מרגיע,בחוץ ומבפנים. אז אתה עושה סיבוב אחד או שלושה,אומר שלום לארבעה סרדינים,צב ים ולקרפיון,ושוחה עד הסוף. אחח,אלו חיים. כדאי לנסות.
וכשהירח עולה,אתה עוצם עיניים,כי זה מה שתמיד עושים,ושולח צחוק,שישאר.
ומרגיש מבפנים,מבחוץ,מכול הכיוונים,שאולי זה הסוף שלך,אבל זוהי התחלה של אחרים.