ורד לבן -פרק עשרים וארבע

זה שוב קרה. נתתי לעצמי לאבד שליטה שוב. אני בוכה, אבל זה לא עוזר הרבה. אם מישהו אמר שהבכי משחרר, הוא צדק. רק שעכשיו הוא טעה. אני טעיתי. טעיתי בכך שנתתי לזה שוב לקרות.
אני רוצה לא להרגיש כלום. לא, בעצם אני מתפללת לא להרגיש עכשיו כלום. כי זה כואב. כל הרגשות האלה, התסכול, הכעס העצב, הכל כואב.
אגרופי פוגע בזעם בקיר. הכל אבוד.
עיני נעצמות והדמעות החמות זולגות על פני, נותנות לכל רגש שנמצא בי להשתחרר החוצה.
אני יודעת שג'ור'ג צריך להגיע בכל רגע, וכמובן שאיני רוצה שיראה אותי שבורה. אני לא רוצה שהאויב שלי יראה אותי שבורה.
אבל בעצם זה לא משנה. לא אכפת לי שיחשוב שאני חלשה, כי אני יודעת שאני לא. אז שיראה, שיראה אותי נשברת ובוכה, לא אכפת לי.
אז הוא נכנס. הוא ראה אותי בוכה ועיניו מלאות שעשוע. אני רוצה לירוק בפניו, לצעוק עליו שהוא לא יכול להשתמש בנו יותר. שהוא לא יכול לנסות להשכיח את הכל מאיתנו. הוא לא יכול לגרום לנו לשכוח את החיים הקודמים שלנו, את המשפחה…
אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אני שבורה.
"השימוע יהיה הערב," הוא אומר בקול קר כקרח. "אז אולי כדאי שתתארגני, הרי את לא יכולה להופיע ככה." לעג. אני תוהה בלבי מה ההורים שלו עשו לו כשהיה צעיר, או שבעצם מאז ומתמיד היה ככה.
עצם המחשבה לחיוך קטן ועצוב לעלות על פני, אבל הוא לא נמשך להרבה זמן. כמובן שלא.
קרוליין באה, פניה אדמדמות במעט אך היא בכל זאת מנסה לחייך, לעודד אותי.
"אני כל כך מצטערת אמה." היא רוכנת מעט לעברי. "באמת שלא ידעתי שזה היגרר לזה, באמת שלא," היא אומרת, קולה רועד במקצת, אבל היא בכול זאת מנסה לחייך.
"זה בסדר," אני מלמלת, כך שהיא כמעט ולא שומעת אותי. "זה בסדר באמת. רק בבקשה תלכי, אני רוצה להיות לבד," קולי נשמע מתחנן, או בעצם מפוחד?
קר מחבקת אותי חיבוק אחרון ועוזבת. אני נותרת לבד בקומי. שבורה.
אז הזמן מחליט לזוז קצת, אבל רק מעט. איש אינו בא עוד פעם לראות אותי, כי בעצם הם יראו אותי הערב, כשיקבעו את עונשי.
"אמה? אמה!" אני שומעת קול מוכר ולא מוכר בו זמנית.
אני רואה את אותה נערה שראיתי בעבר. קלייר? כן אני בטוחה עכשיו, קלייר.
"מי א-את?" אני שואלת בגמגום. נכון, אני יודעת את שמה, אבל איני מכירה אותה.
קלייר מחייכת חיוך מאוכזב, "את לא זוכרת נכון? אני אסביר, אבל לא כרגע." היא מתקרבת אליי. "אין לי הרבה זמן, אבל אני מבטיחה להציל אותך. אל תשברי, תהיי חזקה הערב. לא משנה מה יקרה אל תאבדי תקווה, אנחנו נציל אותך!" היא נושקת על לחיי ונעלמת. כמו כולם. אבל היא לא יצאה מהדלת, היא נעלמה כשהיא משאירה אחריה תקווה קלושה. אבל תקווה…