לנגן משהו שמח

בס"ד
היא החליטה לנגן משהו שמח.
ברחוב הסואן שמלא באנשים ממהרים, שלכול אחד יש מטרה והבעה קודרת. ברחוב מלא קמטוטי מצח. קמט. ועוד קמט. עשרות קמטים. כל כך הרבה קמטים היו ברחוב ההוא.
והיא החליטה לנגן משהוא שמח.
לא, היא לא הייתה מלומדת במנגינות שמחות, אלא עצובות דווקא, מרגשות ומרטיטות. מנגינות השייכות לאולמות מהדהדים עטורים כיסאות-קטיפה. המורים שלה למדו אותה להפיק את הצליל הטהור והמזעזע שמופק מטונים גבוהים או נמוכים, ולשלבם יחד. מנגינות מלווות דמעות חסד של אנשים השומעים את צערם מתנגן.
אבל ברחוב ההוא היא החליטה לנגן משהוא שמח. כי היא הבינה שהמנגינות היפות והמגוהצות שלה יתקמטו גם הן ברחוב הזה, שבו כולם דחפו ונדחפו ומלאו אותו בקשיים היום יומיים שלהם. כי המנגינות הללו היו זקוקות למרחב שלא היה ברחוב. מנגינות שדרשו קילומטרים של דרך ישרה להתפרש עליהם. וכאן ברחוב הם יתקמטו, אנשים ידרכו עליהם ולא ישימו לב, כי היגון כאן היה רב מדי.
אז היא החליטה לנגן משהו שמח.
היא התיישבה באמצע הרחוב עם הכלי שלה והתחילה לנגן מגינות לולייניות ועקלקלות, שעברו בין החריצים בקמטים החליקו אותן בדרך. שידעו מהי פשטות ותום והעלו את זוויות השפתיים מעלה. שפילסו להן דרך לא סלולה ברחוב ההוא, המלא קמטים של רצינות ודאגה, קמטים ארוכים שנמתחו על המצח והלחיים, ועכשיו פינו את מקומם לקמטוטים קטנים בסביבות העיניים שנוצרו כאשר הפיות חייכו.
המנגינה והמנגנת שמחו שהן בחרו שיר שמח. גם אם השיר לא נגע בכל הקמטים הוא החליק את רובם. המנגינה הפכה לרמה יותר, מתוחה יותר, דומה ולא דומה למנגינות שדרשו מקום, היא התרחבה ותפסה את מקומם של הקמטים.
ברחוב ההוא הייתה ילדה שבחרה לנגן משהו שמח.