כנפיים צחורות – סיפור ליום השואה.

הרוח הצליפה על פניי.
עפתי בשמיים הצחורים, נכנסת לעננים ואוספת עם ידיי חלקיקי ענן לבנים. ירדתי ועליתי, כנפי המלאך השחורות שלי הבדילו אותי מהסביבה. כולם יכלו לראות אותי, לזהות אותי ממרחק.
אני כבר לא זוכרת איך קיבלתי את הצבע הזה. אולי מהוריי?
כל שאר האנשים המכונפים חייכו וצחקו ביחד, אך אני העדפתי להישאר בצד.
עם הכנפיים השונות שלי, ולשחק עם העננים. עיניי נצצו מתקווה אז, ואז הגשם החל להופיע.
כבר לא יכולתי לעשות מה שאני רוצה. הייתי ככבולה באזיקים אל הענן הלבן, הבהיר, הטהור.
הייתי משפילה את פניי, כדי שהגשם החומצי לא יפגע בי, וייכווה אותי.
אחרי כמה ימים, הגשם פסק.
יצאתי החוצה, ניסיתי לעוף, לפחות לפרוס את כנפיי השחורות בצבע הגחלים; ולא הצלחתי.
הרגשתי כאילו היו דבוקות בדבק.
ניסיתי גם לגשת לאחרים, לשאול אותם משהו על כך, גם בשביל זה פי היה חסום.
ראיתי איך הם צוחקים.
עברו כמה ימים, וברקים הציפו את עיירת המעופפים. הברקים כלאו אותי בביתי. לא יכולתי לצעוד סנטימטר אחד מחוץ לבית.
הברק היה מטגן אותי כמו בשמן עמוק.
ביום שלמחרת, שמתי לב ששחוריי הכנפיים מתרבים בביתי, כאילו לא היו מורשים להיות במקום אחר.
היינו עכשיו חמישה.
לא ידענו לתקשר אחד עם השני, לכן רק החווינו בידינו לכמה מילים שהיינו חייבים להשתמש בהן.
״היום תורי __,״ החווינו מלמעלה למטה והראנו את הפעולה בפנטומימה; ״הם מגיעים!״ מלמעלה למטה; ״תתחבאו!״ מימין לשמאל; לא היו לנו סיבות לתקשר, וחוץ מזה, לא שמתי לב שמישהו גם רצה לדבר; פרט לעבודה שלבני הכנף הטילו עלינו.
הם היו מוציאים את שבעתינו לפי תורות החוצה, והיינו מקרצפים כבישים ומדרכות; היינו בונים את הבתים, וגם את הבניינים; כאשר לא היינו עובדים בעבודה שנועדה לרוב להם – אפילו ולו לשנייה – הם היו שולחים את הברק להכות בנו.
נותרנו שלושה.
אחרי כמה שבועות ספורים, הפסיקו להגיע שחורי כנף חדשים.
בגלל זה אנחנו משתכנים במרתף, לשם דחפו אותנו; ולבן אחד היה גר בכל החדרים האחרים.
לא היה לנו מקום לשכב ביחד על הרצפה אפילו כשהיינו כולנו מתקפלים בתנוחה עוברית. גירדתי בעיניי, הן היו אדומות והתנפחו מחוסר שינה.
גפיי דאבו מעומס עבודה, וכבודה שסחבתי; הם לא שכחו להציב אותי כל יום במקום עבודה. הם עשו זאת בכוונה, כי תמיד לעגו לי איזה עקרת בית עלובה הייתי.
איך לא הצלחתי למצוא אוכל אף פעם, ותמיד היינו מורעבים ומיובשים.
היה לי אסור אפילו להיאנח כתשובה, שלא לדבר על תגובה אחרת. הברק היה מצליף בי.
הברק כבר מצליף בי שבועות, במקום הרוח. כבר שכחתי איך זה מרגיש.
היו עוד מקומות כאלה, בתים כאלה ששחורי כנף מלאים צלקות השתכנו בהם, יכולנו לשמוע את צרחות האימים משם.
הן היו איומות, ומצמררות. לפעמים, יכולתי לדמיין את הדם נוזל על הקירות.
הייתי מחניקה את הצרחה, וממשיכה בעבודה. לא נשאר לי אף אחד יותר. כל אחד היה כשלעצמו, כמו בהמות.
לבסוף, אחרי שנה במחנה העבודה הזה, הם פתחו את שערי הברקים, וביטלו אותם לכולם גם.
הם גירשו אותנו משם, ולא נתנו לנו אפילו שנייה לארוז כמה חפצים. לא שהיו לנו כאלה. הם דאגו לקחת אותם כבר לפני.
למחרת, אחרי לילה שלם של ריצה אחרי המפקד הלבן, הוא ציווה עלינו להיכנס לקרון רכבת קטן אחד.
היו שם עוד לפחות מאתיים שחורי כנף – כמונו. גם להם הדביקו את הכנפיים והפה בשינה.
הכנפיים שלי הפכו כבר מזמן להיות נטל, כל כך רציתי לחתוך אותן ממני כבר.
ככה נסענו, ימים ולילות, למה שהתברר כמוות.
נסענו אל המוות, דחוסים בקרון רכבת קטנטן, מאתיים איש, רובם היו מתים בסוף היום.
אם לא צייתנו לפקודות, היו יורים בנו. כבר עזבו את שיטת הברקים, כי הרגה רק לעיתים רחוקות והרבה הצלפות.
הפשיטו אותנו למחצה, וסדרו אותנו בשתי שורות – בנים בנות – אחריהם.
הם אמרו שזה בשבילנו. הם אכן אמרו. הם תמיד אמרו את זה, אז הם המשיכו לחגוג על גופתנו ולשפוך דם חף מפשע על האדמה שהייתה כבר ספוגה רוע.
נכנסו מאה-מאה אל מסדרון מוארך.
מים נשפכו עלינו, ואחריהם – גז בצבע חום מחליא.
ריאותיי קרסו, והתרסקתי עם ראשי ברצפה, נחנקת. ואז השחור השתרר מול עיניי. הכאב. כאב לי כל כך, שהייתי מעדיפה למות. אחרי כמה דקות, נשארתי חסרת רוח חיים.
אחרים: קפצו מחלונות אל החופש.
אחרים: ניסו לרוץ.
אחרים: התקוממו.
ואני? אפילו לא הבנתי מה היה לא בסדר בי.