״היום הזה״

היום הזה…
שלקחו את כל משפחתי…
היום הזה …
שבו ראיתי את כל היהודים מובהלים
נכנסנו לרכבת הצפופה הזאת
״אין לא אוויר״,צרחה אישה ונפלה
בקושי היה אפשר לזוז…
אימי חיבקה אותי חזק,לא נותנת לי להסתכל על כל מה שהיה באותו הרגע
״לאן הולכים?״,שאלה אחותי הקטנה בת ה4
״הכל יהיה בסדר״,המשפט שאימי תמיד ענתה
ידעתי שהיא שיקרה,לא יהיה טוב…
כשהגענו עמדנו בשורות,מחובקים לאימי ומובהלים
״גברים ונערים מעל גיל 14 לצד הזה״,צעק הגרמני
אבא שלי חיבק את כולנו ואמר ״הכל יהיה בסדר״,אמר אבי וחיבק אותנו שוב,הגרמני הזה….לקח אותו בכוח וזרק אותו לצד
גם את אחי הגדול בן 17 הסתכל עלינו פעם אחרונה ועזר לאבי לקום
הם הלכו אחרי כמה גרמנים ונישארנו הנשים והילדים
היום הזה….
הסתכלתי על כולם שנהרגים אחד אחרי השני
אימי…היא נהרגה כי ירקה על איזה נאצי שזרק את אחותי הקטנה,הוא הרג אותה בלי שום רחמים,בלי טיפת רגש,מול העינים של הילדים שלה
״אמא״,צרחה אחותי הקטנה והגרמני דחף אותה
מיד הגנתי על אחותי ודחפתי אותה לאחור,הסתכלתי עליו בדמעות או בשינא
הוא החטיף לי מקל בראש,ואז הוציא רובה
״לא…לא עכשיו,תעזוב אותה״,אמר הגרמני השמי
לקחתי את האחותי הקטנה והלכתי
היום הזה…
״את חייבת לברוח״,אמרתי לאחותי בדמעות ההינו ליד הגדר,שם חפרתי בור,הגרמנים כבר התקרבו
״לא…את תבואי איתי״,בכתה
״אני הבוא תלכי עכשיו״,אמרתי ונישקתי את ראשה הקטנה
היא רצה מהר,ונעלמה לה ביער
הגרמנים תפסו אותי,משכו בשערי,וזרקו אותי על האבנים
הוא הוציא רובה…וירה
התחננתייי שישמרו על אחותי הקטנה…לפחות שהיא תישאר בחיים
ועיני נסגרו….וכך הכל נגמר