הדיון הרה גורל.

הדיון נקבע לשעה שתיים וחצי של יום חמישי, בלשכתה. היא הייתה בגילי פחות או יותר, רק בכירה ממני בחמש או שש דרגות או תפקידים, בארגון בו עבדתי המרחק ביננו מקביל לזה שבין השמש למאדים. אני חושב שבהשכלתה היא מהנדסת, לא רעה בכלל אגב, נעולה תמיד, קיץ וחורף במגפי עקב שחורים, תמיד חמוצה, או לפחות זעופה.

לחמיצות ולזעיפות יש המון יתרונות כשכבר לא צריך להתחבב כמעט על אף אחד, בעיקר לא על כפיפיך או מקבילך. חמוצים וזעופים נתפסים כחשובים ועסוקים ו-Perception היה ועודנו אחד מעמודי התווך של הארגון.

לעובדות הבאות אין כל חשיבות, לא מבחינת הסיפור או המסגרת, הזמן או העלילה.

היא הייתה נורא מכוערת. פניה היו מחוטטים ומכוסים שכבות בלתי נתפסות של מייק-אפ, שיערה מדובלל צבוע במעין חום אדמדם ואת צווארה כיסה תמיד צעיף בגוון טורקיז כלשהוא. גם מסגרת משקפיה הייתה טורקיזית. אני יודע שהיא הייתה נשואה ושהיו לה שתי בנות.

כינוייה היה 'אלה'. מלשון אל. ליחידה עליה הייתה מופקדת, קראו "בדיוק בזמן". ברוב התכתובות או סיכומי הדיון, היא הוזכרה כ- ' ר' בדיוק בזמן', לעיתים נדירות 'אלה' ובשמה האמיתי לעולם לא. אני חושב שאני אפילו לא יודע אותו, למרות שהיא הייתה המפקדת שלי. ליתר דיוק, המפקדת של המפקד, של המפקד, של ראש היחידה הקטנה שמתחתיה היו שני ראשיי צוותים, אני הייתי מנהל פרויקט באחד הצוותים. יחידי לגמרי.

המרחק ביננו כאמור היה כמו בין שני גרמי שמיים.

על-ידי ישבה איתנה. זהו שמה האמיתי. היא מה'דרורים'. על ה'דרורים' עוד מעט, עכשיו קצת על איתנה. היא בערך בת 40, אילו היו מוציאים שוב 'שנות טובות' ועליהן היו צריכים להדפיס את דמות 'אשת החיל', זה לא כינוי ולא שם של מבצע, איתנה, עם כובע מתאים ותאורה הולמת, היא קנדידט מאוד מתאים. איתנה נועלת, קיץ וחורף סנדלי שורש.

חשבתי, באותו דיון, להציע ל'אלה' ולאיתנה לעשות הסכם עודפי הנעלה אבל חזרתי בי, כי אז איתנה תצטרך לנעול מגפי עקב בקיץ.

עבדתי שם, תודה למזלי הטוב, מעט מאוד זמן, לפני די הרבה זמן, אבל אחרי גיל ארבעים, כך שפרספקטיבה איזושהי יש לי על מה שעושים שם, איך ובעיקר מה יוצא מזה. השתתפתי באין ספור דיונים ופגישות, ימי עיון וקבוצות חשיבה. החלק הראשון של כל דיון מוקדש תמיד לסבב היכרות, לא נכחתי באף דיון שבו מלכתחילה כולם הכירו את כולם. דווקא בחלק הזה, אני בד"כ עדיין ערני ומגיב באופן בוגר לסובב אותי וגם מתרגש וממש מחכה שכבר יגיע תורי להציג את עצמי, אני משנן את שמי והגדרת התפקיד שלי כדי שלא אשכח ותמיד מתבלבל או טועה בסדר אותו תכננתי.

בכל אופן הידיים שלי לא נמצאות אף פעם במנח הנכון. בעיניי.

המון אדם זומן לדיון, כולם היו אמורים להסתדר סביב שולחנה וזה הארוך הניצב לו, כמו בצבא. מכיוון שאף פעם אין מספיק מקום לכולם, מתוך ארגז פלסטיק כחול וגדול בפינת החדר הוצאו עוד עשרה כיסאות מתקפלים עליהם התיישבו, במעגל שני, בעיקר כל מי שאיחרו.

לרוע מזלי, חל איסור להכניס טלפונים סלולאריים לדיון, יותר גרוע מכך שלא ידעתי מה השעה וכמה זמן נותר עד לקיצו, לא יכולתי לשלוח מיילים או לקרוא, להתעדכן באתרי חדשות, לפחות שלושה, כולם זרים, לבדוק בשני בנקים את מצב תיק ניירות הערך שלי ולעקוב אחרי התצלומים שהעליתי לתחרות באתר 'צילום היום' ולמדרג היומי שלי ב'מצלמה מדברת'.

ההשתדלות שלי לדייק ואפילו להקדים להגיע תמיד משתלמת לי, כי המקום הכי יקר בדיון, זה הקרוב לדלת היציאה הפנימית, למזכירות הלשכה בדרך כלל פנוי, רוב המשתתפים אינם חושקים בו, כפי שלתדהמתי הסתבר לי.

'אלה' פתחה את הדיון בתום סבב ההצגה, "התבקשתי על ידי ה'גשר' לתת את המלצתי לגבי 'אור ירוק'. אני מזכירה לכם שהדיון ממודר, אין לרשום, אין להוציא מהחדר רישומים. 'שביל', אתה רוצה לתת לנו סקירה בסיסית?"

'שביל' הוא המקביל שלה. לפי שפת הגוף של שניהם, יש ביניהם מערכת טעונה שלא ניסיתי לפענח כי היא לא עניינה אותי, אבל ראיתי שאת רוב האחרים כן. הם בני אותו גיל פחות או יותר, אותו ניסיון וותק. מישהו מ'גשר' עומד להתפגר בזמן הקרוב וקרב הירושה החל, הם בקרבות וסיכולים מבינים דבר אחד או שניים.

לי לא היה אכפת בכלל מי מהם יזכה בתואר הנכסף, 'משנה גשר'. לא הייתה לי שם קריירה, הייתי אורח לרגע, גם לא בדיוק הבנתי מה זה 'גשר', מי עומד בראשו, מה התפקיד שלו ולמי הוא כפוף.

הסבירו לי יותר מפעם אחת את המבנה הארגוני, אבל השימוש בכינויים ובראשי תיבות, במספרים וברמיזות לשמות, תפקידים, דרגות, שמות עצם ופעולות בסיסיות, הסיח את דעתי ומנע ממני לרדת לפשרו.

'שביל', דרך משקפי הראייה המחוברים בסרט כחול לצווארו התעמת עם המחשב ויכל לו, המצגת עלתה והיא הייתה מושקעת ומעניינת, הרבה צילומים ופעלולים, 'שביל' נתן סקירה מסודרת, לחלקה הקשבתי, ברובה בהיתי, מידי פעם הגנבתי מבטים לכיוונה של סמדר, ראש הלשכה של 'אלה'.

גם אם 'אלה' תהיה ס' 'גשר', סמדר תישאר סמדר. וכך רגליה הארוכות, שערה השחור, ושדיה הענקיים המתמודדים תמיד, בקושי רב עם חזיות צבעוניות, רכוסות בקפידה המציצות מבעד לחולצותיה הלבנות. אני אוהב את סמדר. היא תמיד חייכנית והיא גם קצת אוהבת אותי. אנחנו תמיד מפטפטים כשאני ממתין להיכנס ללשכתה של 'אלה', אולי בגלל שאני מתבייש כמו כולם לתקוע את שתי עיניי בגומה האדירה, במכתש הגדול שבין שני הררי שדיה.

"תודה" קרה שחררה 'אלה', לכיוון 'שביל'.

" 'דרורים' שלחו נציג?" שאלה את סמדר,

"איתנה, הי, מה שלומך?" שאלה האלה, ומיד: "אנא הציגו את עמדתכם"

'דרורים'. מכל 'דרורים' אני מכיר רק את איתנה וישראל. ישראל היה חרדי. כשהם הלכו במסדרונות הם נראו כמו שלגיה ובעלה של המלכה המרשעת, למרות שהיה איש חביב ואינטליגנטי מאוד. מאוד. הייתה להם שכונה נפרדת, חדר אוכל משלהם, כניסה ויציאה, אפילו חדר כושר משלהם. אני יכול רק לנחש מה עיסוקם, איש מעולם לא גילה והתביישתי לשאול.

"מבחינתנו 'אור ירוק' הוא 'סוס מת'" פתחה איתנה והציגה את עמדתה-עמדתם. חיכיתי לשמוע את ההמשך, היא ישבה לידי וכשדיברה הרגשתי את האוויר יוצא מפיה ואת רעד קולה.

ציפיתי להסבר ולנימוקים אבל חמישה או שישה תתי-דיונים קטנים צמחו להם מיד ובבת אחת, רובם היו קולניים ונערכו בין קצוות שונים של השולחן, המשותף לכולם היה הסוס המת.

הגדילה 'מאמא' ונעמדה, עיניה רושפות, בידיה נשענה על השולחן שבסמוך לו ישבה. "הייתי במקומך נמנעת מלהזכיר סוסים מתים, מי שאשם בכל מה שקרה שם, מההתחלה ועד הסוף זה רק אתם, אם לא שמת לב לתחקיר של כל סיפור "חבילת קש". אנחנו המלצנו להפסיק 'להרביע' אותו, אתם התעקשתם להמשיך ועכשיו את מעיזה להשוות את 'אור ירוק' ל'סוס מת'? אני חושבת שזו חוצפה שאין כדוגמתה, מה גם שדומני שיש כאן נוכחים מ'שארם א שיח' שבכלל לא פתוחים ל'סוס מת'"

יכול להיות שהיא התכוונה גם אליי, כי בעקיפין הייתי שייך ל'שארם – א שיח'. לא נעלבתי, כי בכלל לא הבנתי מי זה סוס מת ומה הקשר שלו ל'אור ירוק'. האמת שבכלל לא הבנתי מה הקשר של 'שארם – א – שיח' בכלל ל'אור ירוק', לא כל שכן מה הקשר שלי לשניהם.

איתנה, שכבר נחלצה ממצבים קשים יותר בחיים שלה, רק אמרה שהיא בכלל לא מכירה 'סוס מת' והיא התכוונה לפאראפראזה לגבי מצבו של 'אור ירוק'. 'מאמא' לא יכלה לוותר על הזדמנות הפז לריב עם נציגת 'דרורים' אבל הושתקה על ידי 'אלה', חבל, כי נכנס קצת עניין בדיון.

איתנה, בכל אופן המשיכה: "הניסיונות שלנו להציל את 'מאור עיניו' מה שנקרא" וחלק מהיושבים סביב השולחן הנהנו כאילו שהם מבינים במה מדובר, "עלו בתוהו, מה שהיה פעם איכותי נהייה ממוחזר ולא חשוב, היו לו תקופות טובות וימים יפים, אין בכך ספק, מבחינתנו פג תוקפו"

"אני מתרעמת על הביטוי שאת עושה שימוש בו, אמרה 'אלה' ומבקשת שההסתייגות שלי תיכנס לסיכום הדברים" אמרה לסמדר.

סמדר תמיד ישבה ממש בפינת השולחן בזווית מושלמת של ארבעים וחמש מעלות מ'אלה'. היו לזה כמה יתרונות: היא לא תצטרך או תוכל להתחתן שוב אחרי שלושת הניסיונות הראשונים שלה, אני יכול כבדרך אגב, לבהות בברכיה ובירכיה עד שהן נעלמות מעיניי בגלל קצה השולחן המחורבן, חצאיותיה לא היוו מעולם מכשול ולה היה קל לרשום את תקציר הדיון כי מזווית ישיבתה ראתה ושמעה את כולם.

סמדר הייתה אשפית רישום ותיקצור דיונים. היו כאלו שנכחתי בהם ואחרי שקראתי את שסיכמה היה לי מאוד קשה לשייך את תוכנם למה שקראתי.

השמועה, הלא מוכחשת והדי עסיסית, מספרת שלפתחה (או לפתחיה) של סמדר משחרים גם שני 'זאבים', האחד לא יודע מהשני, אם הם ייפגשו, יהיה שמח.

ה'זאבים' ידועים בשיניהם החדות, בנחישותם לתפוס את טרפם ולאוכלו עד כלות. לי ולצוות שלי, או אפילו לענף שהייתי שייך לו כמעט ולא היה ממשק ל'זאבים', היה להם מתחם ממודר שאסורה הייתה הכניסה אליו, אפילו הגדר, בתוך החצר המשותפת כוסתה ביריעה כחולה. מה שאני כן יודע עליהם: הם חזקים מאוד פיזית, דוברי שפות זרות ומשונות, מאומנים ומיומנים בתורות לחימה בעיקר לא חמושות וחלק מסיפורי הגבורה עליהם ניתנים פרסי בטחון שונים בטקסים עלומים, קשורים ישירות אליהם.

אפשר להגיד שהם חלק מזרועה הארוכה והאלימה של המדינה, בבואה לסגור חשבון שנראה לה פתוח עם מי שלדעתה פתח אותו.

היו כמה חיוכים סביב הביטוי שהשתמשה בו איתנה ומישהו לקח כוס חד פעמית מנייר וקימט אותה בתיאטרליות מסוימת ואמר בקול "פג תוקף". זה היה מצחיק, אבל החשש ממבטיה של 'אלה' גבר על אינסטינקט הצחוק.

"מה את מציעה, אם כך?" שאלה 'אלה'

"משקפי שמש" ענתה איתנה "והמנוע שלו יושבת".

עוד מבט שהגניבה אלה מבעד למשקפיים הטורקיזיים שלה לכיוון איתנה ועוד אחד לכיוון סמדר כדי שתתעד, הבהירו לנוכחים את עמדתה של האלה.

אני עוד לא הייתי בטוח, עד לאותו רגע עם 'אור ירוק' הוא אדם או חפץ, חיה או תוכנה, גם אסור היה לי לדעת כך שדי הסתקרנתי ורציתי כבר לגלות במה מדובר למרות שהמשחק הנעים את זמני.

"לפני שאנחנו ממשיכים" לקחה 'אלה' פיקוד מחודש על הדיון, מן תרגיל כזה שהיא ועוד מנהלים בארגון נהגו לעשות מידי פעם, כדי בכל זאת להזכיר למי ששכח מי כאן המנהל "אני רוצה להזכיר לכם את שעומד כאן על הכף, את החשיבות שפיקוד הארגון רואה לעניין, בעיקר על רקע מה שכולכם רואים ושומעים בחדשות בזמן האחרון. אני מתכוונת לנהל כאן דיון פתוח שייתן מרחב ומקום לכל דעה רעיון או כיוון מחשבה. אבל אני מסרבת לקבל זלזול, צחוק או לעג מחברים שלכם סביב השולחן בין אם יש הם עונדים תג מלבני או תג עגול"

אני, אינסטינקטיבית, בדקתי את הגיאומטריה של התג שלי, היה לי חשוב לדעת לאיזה מחנה אני שייך.

"דומני שאתם מבינים שתקציבי עתק מעורבים בסיפור הזה, חיי הסובבים של 'אור ירוק' והחלטה לגבי המשך המבצע יכולה להיות הרת גורל, תסלחו לי על הפאראפראזה, על עתידה של גורלה של חזית שלמה, אם וכאשר תפתח משם דווקא הרעה"

עדיין זהותו של האור הירוק נשארה עלומה בעיניי, אבל תהייה גדולה שלא נתנה לי מנוח, עלתה וצצה לה מאן דהו, גרמה לי להפסיק לחלוטין להקשיב לדיון שיעלה בסוף בחייו של האור הירוק ולהיזכר בקציצות הירקות שהבטחתי להכין לארוחת יום ההולדת של גיסתי למחרת בערב. דווקא כאן הייתי ממוקד ומחושב, זריז מחשבה, חישוב ותכנון. עברתי על כל המרכיבים, מדובר בעצם בכל שאריות הירקות שנותרו במקרר, רק שהפעם החלטתי להוסיף גרגרי חומוס ולא הצלחתי לפתור לעצמי את הדילמה אם יש לבשלם לפני הטיגון אם לאו.

במקרים כגון דא, אני לא נותן לעצמי מנוח, הריכוז שלי מופנה רק למקום אחד, למעשה אני נאטם לחלוטין לכל מסר או גירוי, נתון כל כולי לסוגיית בישול הגרגרים, יודע שעד שהיא לא תבוא על פתרונה הם לא יניחו לי. חשבתי שגילה, למרות שהיא יושבת בפינה הכמעט הכי רחוקה ממני יכולה לעזור לי עם תשובה. כמעט בכל פעם שאני מגיע למשרד שלה ושל שותפתה לחדר אני עד לשיחות מרתקות בנושא בישול ואפייה, גילה ממש אומנית, כנראה, בתבשילי קדירה ומרקים, שותפתה לחדר במיגדנים וקינוחים, הן נראו לי צוות מושלם. הייתה להם עוד משימה שולית, הן עסקו במחקר של חומרי נפץ.

כתבתי את השאלה על דף שתלשתי ממחברת הסקצ' בוק שלי, בראש העמוד ביקשתי ממנה לעשות פרצוף מאוד רציני כשהיא מקבלת את הנייר לידיה, נזהרתי שאיש לא יראה מה כתוב, קיפלתי שלוש פעמים, כתבתי למעלה, "גילה / דחוף / סודי" וביקשתי שיעבירו לה אותו. היא הביטה בי במבט רציני, ראיתי שהמרחק בינה ובין התפרצות בצחוק היסטרי קטן מאוד והנידה בראשה לשלילה.

הבנתי שלא צריך לבשל את הגרגרים.

בכל אופן, לכל הירקות שבמקרר בדגש על כרובית, כרשה, בצל, גזר, ותפוחי אדמה יש להוסיף ארבע ביצים, חצי כוס קמח לבן, מלח גס, פלפל גרוס, עכשיו אני יודע שגם חומוס לא מבושל והמון כמון, ממש המון, כף שלמה. מערבבים בידיים היטב, לשים לביבות ונוטשים אותן בתוך סיר עם בקבוק שלם של שמן קנולה, רותח. הופכים צד ומשחימים גם בצד השני ומוציאים לתוך מגבת נייר שתספוג את השמן.

כל התהליך הזה עבר לי ממש מהר במעין Fast Forward בדיוק כשרשות הדיבור ניתנה לאפריים. זה שמו האמיתי, ויש לרשום אותו עם שני יודים, כך הוא מזכיר בכל דיון, זה מאוד חשוב לו. אפריים היה צעיר ממני בכעשר שנים ונראה מבוגר ממני באותן עשר בדיוק. בשעה בה אני בקושי רב סיימתי לימודי טכנאות הוא היה כבר מזמן עם תואר ד"ר בפיזיקה, מתמטיקה וחקר ביצועים והתקדם במרץ רב לתואר הפרופסור שלו לקראת גיל 35. הוא היה גבוה מאוד, רווק, ממושקף, מגובן, חסר כל יכולת התקשרות עם בני אדם.

עקב נזילה של צינור מיזוג אוויר פינו אותו, אותי ועוד כמה ממשרדיהם ושיכנו את כולנו, כל זמן השיפוץ במחסן שהוסב למשרד.

מכיוון שישבנו בקוביות Open Space זמניות, הוא לא ראה אותי, אבל אני שמעתי אותו מספר לאימא שלו, מה הוא אכל לארוחת צהרים. רמת הפירוט לא הייתה מביישת את המורה שלי לתזונה בכיתה וו וכללה את תיאור המנות, ערכן הקלורי, מידת הטעם או הבישול והחלוקה המאוזנת שעשה לחלבונים ופחמימות. אני לא יודע מה היא אמרה לו אבל השיחה נחתמה ב "כן, אני מאוד משתדל לאכול כמו שאמרת לי".

אפריים עבד מעט מאוד זמן בארגון, ממש כמה חודשים, אבל בגלל ערימת התארים האקדמיים שהגולם החביב הזה אגר, הובטחו לו הרים וגבעות כשגייסו אותו ובלגייס, לארגון הזה יש מומחיות יוצאת דופן, שאפילו אני, המתעבו דהיום, מסיר בפניה את הכובע. כדי להיראות ובעיקר להישמע בעניינים הוא הרבה להשתמש בכינויים ובסיסמאות, בקודים וברמיזות, בקריצות ובתנועות ידיים.

"אני מצטרף לדעתם של 'כמרים', 'סופר אוטו', '911' ושל איתנה" פתח אפריים, הקשבתי לו משום מה ולחרדתי גיליתי שבזמן ההתחבטות הרת הגורל שלי בעומק בישול גרגרי החומוס טרם הכנסתם כמרכיב לגיטימי בעיסת הקציצות שלי, התקיים שם דיון, נאמרו אמירות, הושמעו דעות וננקטו עמדות.

"אין לי דעה בנושאי 'אבקה מתוקה', 'חומר טוב' או 'מחצבה' בעיקר מכיוון שאני לא 'מגהץ' ולא 'מוריד גשם' אבל בשיחה מוקדמת עם 'סוף ספטמבר' אצלם ב'מכתש' וגם פנימית אצלנו ב 'ירקונים' הבנתי ש'חיבורים', 'מגירות' ואפילו 'קילוח מים' כנראה כבר לא נזכה לקבל ממנו ולכן מבחינתנו רק צריך לדאוג ש'וופל שוקולד', משפחות הברזלים למינן, 'חלוד' 'מותך' ו'איתן' כן? " והוא הסתכל סביבו כדי לוודא ש- 'חלוד' 'מותך' ו'איתן' אכן נהירים לכולם ובאמת היו כמה שהנידו בראשם, "וכמובן גולת הכותרת 'מי גשמים' יחזרו לידיים בטוחות". זיהיתי שלושה או ארבעה ראשים שהסתובבו לכיווני דווקא כשהוא אמר 'ידיים בטוחות'. לי לא היה כמובן כל מושג אם מדובר בשם של מבצע, אמצעי, אדם, או פשוט חוף מבטחים.

"אתם תדעו להגיע אליו, לפגוש אותו, נגיד על אדמת 'פרח הלילך' ולהביא את הכל לכאן?" שאלה 'אלה' אותי דווקא

"כן" עניתי, 'אם נתבקש, נדע" הוספתי, אבל שתי המילים האחרונות שלי, מתוך הארבע שאמרתי בסך הכל נבלעו בהמולה הקלה ששוב התחוללה, לי לא היה יד ורגל בה, בסך הכל קיוויתי שעניתי נכון, כשאמרתי "כן", כדי לעשות את החיים פשוטים, השארתי לגורל 50 אחוז כדי להתחרות איתי על נכונות התשובה.

היה זה 'שביל' שעורר את המהומה וכמה חבר'ה בעלי תג עגול תמכו בו מאוד וגם אחת שנראתה כמו 'משלנו', אני בכל אופן רציתי שהיא תהייה אחת משלנו כי היא הייתה ממש חמודה, קצת צעירה ממני וישבה בשורה שלפני, כך שבהייה בגבה, באוזניה, בשערה, בשומה קטנטנה על כתפה במהלך הדיון בו לא הייתי עסוק בגרגרי החומוס הייתה לגיטימית מאוד, הזווית בה ישבנו, היא ואני, אפשרה לי לראות אותה משרבטת ומציירת במחברתה כל מיני איורים קטנים ומידי פעם מחליקה את ידיה ומגרדת בעזרת ציפורני אצבעות ידיה את רגלה, שוב ושוב באותו מקום.

"עם כל הכבוד ליכולת שלהם" והוא הפנה מבט מזלזל לכיווני, להחזיר לכאן את מה שנמצא שם כבר חמש עשרה שנים, זו לא הסוגיה ודומני שכבר לקחת החלטה וכעת את דנה בדרכים ליישומה, בינתיים שמעת רק התנגדויות לחריצת גורלו של 'אור ירוק' ומבלי משים אנחנו כבר דנים בגודל לוחות העץ ממנו יבנו את ארון המתים שלו" 'שביל' היה נחוש, הוא עלה למתקפה ישירה מול 'אלה', היא בקצה הפירמידה המפקדת שלי, הוא פתח בכך חשבון מידי גם איתי, אני נאמן.

"הייתי בטוח שיש שם מסורת קבורה אחרת לגמרי" אמר מישהו מהתגיות העגולות וכולם צחקו צחוק משחרר, גם אני חייכתי.

אהובתי לרגע, מגרדת הרגליים, בקול נעים ואימהי ניצלה מומנט של שקט ובשנייה הנכונה השחילה את דבריה, הס השתרר בחדר כפי שלפעמים נהוג לכתוב, כשמחכים שמשהו חשוב ייאמר. "את תועלות אור ירוק, כפי שאתם יודעים אני מכירה לא מהיום ולא מאתמול ומקרוב. נכון שלפעמים הוא פוגע ב'ריבת החלב' ולפעמים לא, אני גם מודעת לתדירות ה'יקבים' שהוא מעביר. אני מציעה, לפני שמקבלים החלטה כל כך הרת גורל, לבצע 'אבן דרך'. זה לא יקר, לא מסוכן, תהליך קצר ולא מסובך. נכון שאמינות התוצאה לעיתים מוטה ונכונה בעיני המתבונן, אבל גיחה קצרה לאזור, ביצוע שניים או שלושה 'קורדינטות צהובות' סביבו ועליו, יכולים לשפוך אור אחר לגמרי על ההחלטה. אם ההצעה שלי לא מתקבלת, אני בעד סגירת 'אור ירוק', עם כל הצער על ההשלכות של הדבר" סיימה.

'אלה' הפנתה את מבטה לסמדר שחלמה ולא תקצרה כבר דקות ארוכות את הדיון ואותתה לה לחזור לתפקוד.

גם אני שמתי לב אליה, לחיוך הדי מטומטם שהיה דבוק ללחייה ובעיקר מכיוון שהיא חלצה את כפכפיה, שילבה רגל על רגל, ונדנדה את אחת מהן בקצב שהוציא אותי משלוותי וגרם לי להתרכז בלק השחור שהיה מרוח על בהונותיה ובאדום על כל השאר.

זה לא היה יפה בעיניי.

"עוד לא התקבלה החלטה" הרעימה 'אלה' בקולה ופנתה אל 'שביל'

"וכשהיא תתקבל היא תסוכם, תירשם ותועבר ל'גשר' כהמלצה שלי. אני בהחלט מכוונת את הדיון לפי ראות עיניי המקצועיות, מכיוון שהוחלט שהדיון יתבצע בלשכתי הוא יתנהל לפי ראות עיני ולפי הנחיותיי. גישתי לעניין 'אור ירוק' ידועה מזה שנים גם אם היא פוגעת בתאוות הנסיעות ליעדים נחשקים, בעלי 'אורות ירוקים'. אני מבקשת ממך לתת לי לנהל את הדיון כפי שאני חושבת שראוי"

'שביל' הביט בה, הסמיק והאדים, אח"כ הלבין והחוויר, טרק את הלפ טופ שלו, קם וללא אומר יצא מלשכתה, סגר את הדלת מאחוריו, בדממה שנשארה אחרי לכתו הצלחנו לשמוע, כעבור פחות מדקה קול חבטה.

'שביל' התמוטט מרחק מספר צעדים מחדרה ונפל. צוות עזרה ראשונה הגיע אליו תוך דקות, ואחרי חמש נוספות הרופא וצוות החייאה, עשרים דקות אחר כך הוא כבר הועמס על אמבולנס טיפול נמרץ שהמתין מחוץ לשערי הארגון, עקב חוסר בסיווג בטחוני לרופא הערבי שאייש את הניידת, נמנעה ממנה הכניסה.

כחצי שעה אחרי שהגיע לבית החולים, נקבע מותו.

דיון המשך, נקבע בחדרה של 'אלה' ליום חמישי, שבוע בדיוק ממועד הדיון הקודם, אני הבטחתי לעצמי לא לקחת ללב שום דבר. מכיוון שזה היה ט"ו בשבט 'אלה' הביאה פירות יבשים וסמדר סידרה אותם בצלחות פלסטיק לבנות חד פעמיות, הדיון התחיל בדברי שבח וצער ל'שביל', הייתה זו 'אלה' שכיבסה תילי תילים של מילים לזכרו של 'האיש המופלא' הזה.

אני לא הכרתי אותו בחייו, ולא ליוויתי אותו בדרכו האחרונה, אירוע שהשתתפה בו הצמרת המדינית ובעיקר העיתונאית של המדינה.

הדיון היה קצר, כי 'אור ירוק' כבר לא רלבנטי. בסוף השבוע שבו נקבר 'שביל' הייתה מהפכה ב'מדרונות 12' שזלגה מטבע הדברים ל'מדרונות 11' ובאפן טבעי לתתי המדרונות 12א ו- 11א. האיום שנשקף מהמעבר בין ה'מדרונות' ולגביו היינו אמורים לקבל מ'אור ירוק' מידע כבר אינו רלבנטי, בעיקר מכיוון ש'נשטף' על ידי 'משאית גזוז'.

האמצעים, השיטות, הממון, הזמן והסיכונים ירדו לטמיון, כך לחשו על אזני, רק כי 'נרות רומנטיים' לא השכילו לנבא את שקרה ב'מדרונות'.

סוכנויות הידיעות הגדולות ורשתות טלוויזיה עולמיות אגב, ניתחו וניבאו בדיוק מרשים את עוללות אותו אזור. זה לא היה מסובך.

את השאלה אם 'אור ירוק' הוא אדם, מה מינו, גילו, אמונתו ודתו או שמא זה בכלל מכשיר, חפץ או מכונה, התביישתי לשאול כך שאינני יודע עד היום את התשובה.

'אלה' הגיעה רחוק. חיסול המתמודד היחיד איתה על התפקיד השאיר אותה מועמדת יחידה. עם החזרת נשמתו של סגן 'גשר' לבורא עולם היא זכתה בתפקיד מיד, למעשה כבר כששכב על ערש דווי בביתו.

יש האומרים שהיא תהיה האישה הראשונה בראשות הארגון.

מי יודע, אולי.