כפיות- פרק 23

לפגישה עם הבוס תמיד צריך לבוא מתוקתקים, ומעבר לזה אני צריכה להראות לו קצת צדדים אחרים באישיות שלי. הוא תמיד היה רגיל לראות אותי בבגדים מינימליים, שלא נדבר על בכלל כלום של בגדים. הגיע הזמן להראות לו שגם אני יודעת להתלבש כמו שצריך, אפילו לסדר את השיער. המסעדה שיש לנו מתחת לבניין המשרדים היא מסעדה מפוארת, לא מפוארת עם שבע מנות אבל היא יקרה, זה כן. בימים האלה כסף זה לא דבר שמעניין אף אחד מאיתנו, ואם הוא ג'נטלמן אמיתי הוא ישלם. בכל פעם כשהיה משהו מיוחד בערבים שבאתי אליו לא הוצאתי שקל.
כשאני חושבת על זה, הייתה בינינו תמיד משיכה מסוימת. חשבתי על זה כשהתלבשתי בשמלה החגיגית ביותר שקניתי. התבוננתי בעצמי במראה וכמעט ולא זיהיתי את עצמי. מי זו שלבושה בשמלות חגיגיות ומסתדרת במיוחד רק בשביל בחור. אז כן, מחשבות על כמה כיף לנו ביחד תמיד היו לי, ותמיד הרגשתי איתו טוב. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי אצלו, למרות שהסקס איתו לא מגיע לסקס הטוב שהיה לי עם עדי. טוב אדווה ריכוז, אין עדי בחיים האלה. אני חושבת שיש משהו בדברים שקרן אמרה שבלתי ניתן לא לראות אותו, את הקשר הטוב שבאמת יש בינינו, את ההערכה. הוא אף פעם לא לקח את זה שאני זונה כמובן מאליו, הוא תמיד ידע שיש משהו בעצמי שאפילו אני מדחיקה. הוא אף פעם לא הפסיק להאמין שמאחוריי השתיקות תתגלה מישהי מעניינת. הפעם הראשונה שנחשפתי בפניו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לפני בנאדם בכל חיי.
כשצעדתי ברחוב אחרי המונית, עם עקבים שבחיים לא נעלתי עם גובה מטורף, עם עגילים ועם סידור שיער יותר מידי פנסי, הבנתי שהשקעתי כאן כי כנראה חשוב לי להראות לו מה אני שווה. זה לא שהוא לא יודע את זה, זה לא שהוא לא שכב איתי ויודע מה יש לי להציע, אבל רציתי להראות לו שיש גם זוהר מאחוריי דמות ילדת הסמרטוטים. ראיתי אותו עומד ממש ליד המסעדה עם הטלפון שלו, לבוש יפה כהרגלו, מתוקתק. כן, זו סתם פגישת ידידים. כן, אל תשלו את עצמכם.
"היי" אמרתי לו כשהתקרבתי אליו. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי. מבטו לא זז ממני. "אני עד כדי כך נראית מגוחכת?" שאלתי אותו, "פשוט חשבתי ש..". "את יפיפייה" הוא אמר מיד. זה הרגיש כמו משפט מהסרטים, עם הטון שהוא אמר את זה ובחיבה שהוא אמר את זה. זה הרגיש כמו דייט מהסרטים רק ששנינו יודעים לאן זה יוביל בסופו של דבר, כל אחד למיטתו שלו. חייכתי חיוך קטן והתקרבתי כדי לתת לו חיבוק ידידותי. היה משהו שונה בחיבוק שהוא נתן לי עכשיו. "את יודעת שאם תדפקי כזו הופעה במשרד יחשבו שנפלת מהירח" הוא צחק. "אל תדאג" אמרתי מיד, "זה רק לערבים מיוחדים".
כשהתיישבנו בפנים והזמנו מנה ראשונה, פוקצ'ה טעימה עם מגוון מתבלים, הוא זנח לגמרי את כל מה שקורה בעבודה, הוא לא הזכיר את זה בכלל בשעה הראשונה לפגישה. הוא סיפר קצת על עצמו, דברים שאולי ידעתי אבל כבר הספקתי לשכוח, הוא סיפר לי דברים שתמיד מעניין לדעת על מי שאתה מכיר. הוא חזר איתי אחורה בזכרונות חייו, על מה שעבר ועל מה שהיה, על מה שההורים תמיד חינכו אותו אליו. הוא גם סיפר לי איך הגיע לעבודה ולמעמד שיש לו היום, איזה דברים הוא עשה וכמה הוא השקיע בזה. הוא אמר לי שבשלב מסוים זה כבר הטריף אותו, וכל המקצוע וכל מה שהוא דורש עייפו אותו, אבל הוא לא נתן לעצמו להתייאש. "אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי בחיוך. המנה הראשונה כבר פונתה כשהפניתי את השאלה הזו אליו, והמלצר כבר הלך אחרי הזמנת המנות העיקריות. "כל דבר" הוא אמר בחיוך ושתה מכוס היין שלו. "יש בך גם צד אומנותי?". הוא צחק צחוק קטן ונאנח. "בכל אחד אני חושב יש צד אומנותי, אבל אצלי לא נתתי לו ביטוי". "אתה מתחרט על זה?" שאלתי מיד. הרגשתי שיש משהו בשגיא שהוא לא שלם לגמרי, הרגשתי שבכל הטירוף של חברת ההון הוא עדיין השאיר משהו מאוד אינטימי ומסוגר בעצמו. תמיד חשבתי שהאנשים האומנותיים הם אלה שיקדישו את החיים לאומנות, שלא יצליחו ולא ירצו ללכת אחרי הכסף שמנהל את העולם. ממעט השיחות שהיו לי עם שגיא, ומהדרך בה דיבר איתי, חיכיתי להזדמנות הנדירה לשאול אותו על מה שאני בטוחה שהוא מסתיר. "ציירתי פעם" הוא אמר מיד. מבטו לא הסתכל עליי, מסתכל על הרצפה ומחפש שם משהו, אולי את הדרך הכי טובה לברוח. "בציורים שלי הרגשתי טוב, אבל לא ציירתי נופים פסטורליים או דברים פרחוניים, העדפתי את המציאות הריאליטסית. כל מה שרציתי לצייר היה לצייר פנים מושלמות, השאיפה לשלמות תמיד הדהדה במוח שלי. אני נטשתי את כל התחום הזה בערך בתחילת כיתה י"ב". הסכתלתי עליו ועל הכאב שהוא שידר עם המילים האלה. היד שלו שיחקה במפית שהייתה על השולחן. לקחתי את ידי והנחחתי אותה על שלו. הוא הרים את מבטו אליי וחייך חיוך קצר. "בחיים שלי לא אמרתי את זה לאיש" הוא הודה מיד, "את מוציאה ממני דברים שאני בחיים לא הייתי מוציא אל חלל האוויר".
כתגובה לכל הכנות הזו הוא גם שאל אותי שאלה, אחת השאלות היותר קשות ששאלו אותי בחיים. הוא שאל אותי על המשפחה שלי, דבר שאף פעם לא דיברנו עליו. קיבלתי שוק אחד גדול כשהוא העלה את השאלה בקשר לחזרה לקשר עם אמא שלי. זה דברים שאני מסרבת לחשוב עליהם ומסרבת לדבר עליהם, זה חלק בחיים שאני פשוט לא מוכנה להודות שהוא שייך לי. "לפני כמה ימים, אולי זה כבר היה לפני יותר משבוע, ביקרתי בקבר של אבא שלי" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי לא מבין. "אבא שלי התאבד" אמרתי מיד, "והרגשתי צורך מוזר ללכת ולראות את הקבר. כשהגעתי לשם הונח שם ורד, ידעתי שאמא שלי גם ביקרה שם, שמחתי שפספסתי אותה. דיברתי איתו, עם הקבר הדומם, כל מה שהטחתי בו היה על זה שבגלל ההתאבדות שלו ובגלל כל האובססיה שלו לכל מה שהיה, המצב הוא מה שהוא היום. על זה שקשה פה בגלל זה, על זה שהכל כואב כאן והכל מתמוטט לי בין הידיים". הרגשתי את עצמי רועדת. דיברתי בקול כואב וצרוד, הדמעות עמדו בגרון. לא צעקתי, לא צועקים במסעדה. "אמרתי לו שהוא השאיר כאן משפחה מתמוטטת ושרק בגלל זה אני לקחתי את הרגליים והלכתי, ניתקתי קשר מכל העבר ומכל מה שהיה. אני לא הייתי בבית שלי אולי שנתיים" אמרתי לשגיא והרמתי את מבטי אליו, "ואתה יודע מה" אמרתי מנגבת את הדמעות הראשונות שבאו, "אני לא מתחרטת על זה לרגע. המקום שלי זה לא שם, ואחרי שכל הסיפור הזה יגמר אני אתחיל חיים חדשים לגמרי, הזדמנויות חדשות לגמרי. הראשון שנתן לי את ההזדמנות להוכיח את עצמי היה אתה" אמרתי לו בקול חלש, "אין אסירת תודה גדולה יותר ממני לך, למי שמעולם לא ויתר עליי, לא ויתר עליי כשכולם כבר מזמן ויתרו". ראיתי אותו מסתכל עליי בעיניים עצובות, מתקשה לעכל את כל מה שאמרתי לו. קמתי מחפשת את השירותים, לא מסתכלת על מה שעובר על שגיא כרגע בשולחן. התקדמתי במהירות בעקבות השלטים וכשהגעתי לברז שטפתי את הידיים ושטפתי את הפנים מהדמעות הרבות שסירבו לסיים לצאת. בחיים שלי לא הייתה לי פגישה יותר קשה מזו.
כשחזרתי לשולחן, אחרי אולי חמש דקות שניסיתי להרגיע את עצמי, הייתה מוצבת באמצע עוגת שוקולד שלוש שכבות, שנים שלא אכלתי כזו. חייכתי אליו חיוך קטן והתיישבתי בחזרה. "אני מצטער" הוא אמר מיד. "אני לא מרשה לך" חייכתי חיוך קטן, "זה היה צריך לבוא". "אני מרגיש שאכפת לי כרגע ממך כמו אחותי, שאני אשמור עלייך תמיד ואגונן עלייך מכל רע שאי פעם יקרה לך. אני לא חושבת שאי פעם סמכתי על בנאדם יותר ממך". "אתה מתגעגע אליי?" שאלתי אותו ולקחתי כפית מהשולחן. הוא עצר רגע את תנועותיו והביט בעיניי. "מאוד" הוא אמר לי. לקחתי ביס אחד מעוגת השוקולד ועצמתי את עיניי, טעם השוקולד הממכר החזיר לי בחזרה טעמים נשכחים. "ואת?" הוא שאל, לוקח בתגובה גם ביס מהעוגה המופלאה. "לצערי.." נאנחתי, "זה עוד לא הסתיים לגמרי כך שאני לא מתגעגעת לתחושה, אבל אלייך ספציפית.." נאנחתי, "ידעתי שיהיה לי קשה כשזה ייגמר". "כבר אחרי הפעם השנייה הבנתי שזה לא סתם" הוא אמר לי, "שאני לא סתם מזמין אותך לבוא אליי שוב ושוב. הופתעתי כשהיו הפעמים שפתחת את הפה וסיפרת לי שלושה משפטים עלייך, זה הספיק לי". "ועכשיו?". "עכשיו אני מחפש מישהי שתמלא את החלל העמוק שאת יצאת לי בלב" הוא אמר. נשמתי נלקחה ממני באותו רגע, מסתכלת עמוק אל תוך תנועותיו ואל תוך הכנות העמוקה שבה אמר את המשפט הזה. "ואתה בנוי למערכת יחסים אמיתית?" שאלתי אותו אחרי שיצאתי מהשוק. "לראשונה בחיי כן" הוא אמר. זה החותם הסופי שאחריו הבנתי ששנינו עשינו משהו אחד לשני בחיים.