ברוך הבא לחדר 266 – פרק 10

כאשר חזרתי, קת'רין כבר עזבה. העדפתי שלא לספר לניק על עניין החקירה, רק אמרתי לו שחשדו בי שאני הרוצח, אבל הם משוכנעים כעט שאני חף מפשע.
ניק האמין לי, ולבסוף החליט לחזור לעבודות שלו לאוניברסיטה.
המחשבות התרוצצו לי בראש, כמו תרנגולות מחוסרות ראש, מנסה להבין.
האם יהיה לי את האומץ להתאבד?
ניסיתי לאתר בכל מקום סימן לכך שזהו חלום.
הארון היה פתוח בדיוק כמו שהיה כאשר עזבתי. הבגדים שלי היו מסודרים בטור, לפי צבעים, וסוג, והתאמה לעונה. אל תאשימו אותי בארגון הזה, האשימו את הגנים הגרמניים שלי שירשתי מאבא, בבקשה.
הדלת הייתה זהה לחלוטין, הקיר, הכל היה זהה להפליא, והרגשתי חסר אונים.
שמעתי רשרוש מהעץ שעמד ליד החלון שלי.
ראיתי הבזק של אדם, לבוש בשחור.
'מארק' מיד חשבתי לעצמי.
הסתתרתי מתחת למיטה, בזמן שהוא הזדחל על ענפי העץ, עד שלבסוף זינק דרך החלון היישר אל החדר שלי.
ניסיתי להשתתק. הוא הוציא מכיסו סוג של אוזנייה של בלוטות', והצמיד לאוזן. הוא התחיל לעשות את הדבר המוזר ביותר האפשרי – להתפשט.
הוא הוריד קודם כל את החליפה, ואחריה את החולצה הלבנה, והעניבה. לבסוף הוא נשאר עם חזה חשוף. לא ראיתי הרבה ממיקומי תחת המיטה, אבל ראיתי צלקת ארוכה לבנה לאורך הבטן שלו, כאילו משהו חתך אותו עם סכין. הוא הוריד גם את המכנסיים, ולבסוף, את התחתונים (בשלב הזה לא הסתכלתי), ואז הוא הלך לארון שלי, והתחיל להתלבש בבגדים שלי.
רציתי לעצור אותו, אבל הוא המשיך להתלבש בבגדים שלי, בזמן שאני תוהה למה הוא עושה את זה.
לבסוף הוא לחץ על האוזנייה שלו, וקול זמזום רם נשמע ברחבי החדר, וכמו במעגלים, כל חלק שהיה תחת בגד שלי נראה היה כאילו הוא מבעבע. כל פיסת עור הבהירה, ולאט לאט זה השתלט על כל מארק.
לבסוף עמדה שם דמות שהייתה אני. הוא הוריד את האוזנייה בשאט נפש, והכניס לכיס המכנסיים שלי. התכוונתי לשרוף את הבגדים ברגע שהוא יסיים, והייתי מסוקרן מה הוא מתכנן לעשות בגוף שלי.
זוג העיניים החומות שלי, שעכשיו גם היו שייכות לו, סרקו את חלל החדר, כאילו כדי להתרגל אליהן.
הוא החליק את ידיו, שהיו ידי, על השיער החלק והארוך שלי, כנראה שהיה לו מוזר להסתובב עם שיער ארוך, כאשר הוא עצמו עם שיער קצר כל הזמן.
לבסוף הוא פתח את הדלת ויצא מהחדר.
אני הלכתי באיטיות ובשקט אחריו.
לבסוף שמעתי את ניק מדבר.
"אייזיק?" שאל ניק "למה אתה בוהה בי ככה."
"סתם" אמר מארק, בקול שלי "תגיד, שמעת אי פעם על חדר 266?"
"חדר 266?" שאל ניק, בקול רווי הפתעה.
"כן" אמר מארק. ללא ספק, הוא השתמש בקול שלי בצורה מיומנת, זה בדיוק הטון שבו אני הייתי מדבר.
"לא שמעתי מעולם" אמר ניק "זה קשור למה שסיפרת לי על חלומות?"
"לא" אמר מארק "משהו ריסס על הקיר בתחנת המשטרה 'יחי חדר 266', חשבתי שתדע"
"שום דבר" אמר ניק.
"תודה בכל מקרה" אמר מארק.
שמעתי את צעדיו מחדש, ואני רצתי מהר, בשקט המרבי האפשרי, מתחת למיטה שלי.
לבסוף הדלת נפתחה, ומארק פשט את בגדיי במהירות, ואז הכניס את האוזנייה לאוזן שלו מחדש. הוא לבש את בגדיו בחזרה במהירות ושלף משהו שהיה דומה באופן מחשיד לאקדח.