דקה אחת בלבד.

עינייה נפקחו לדקה אחת בלבד. היא יישרה את ראשה שעד לפני שנייה היה מורכן.
עלה צהבהב נשר וסימן את בוא הסתו.
היא ישבה על הספסל, תפסה את העלה בידיה מבלי לקום, ואז הניחה אותו בעדינות רבה על הקרקע.
רק עכשיו היה ניתן לשים לב לבגדיה הכהים, לפניה שהביעו על עצב עמוק, לגופה הצנום ולשערה השחור שנעלם מן העין. כאילו התאדה. רק הקרחת המבריקה נשארה.
ואז היא שוב סגרה את עינייה.
הסרטן שבגופה נלחם בה. פעם היא מתה. פעם היא חיה.
היא מידי פעם הלכה לניתוחים ובדיקות, אבל רוב הזמן פשוט הייתה בדיכאון. היא התייאשה מהר. בגלל שרק נס היה יכול להציל אותה. כי זה סרטן סופני.
***
הסרטן ניצח במלחמה והיא מתה.
היא עברה בין מסדרונות לבנים, לבנים. כמו עננים צחורים וצחים.
והיא כמעט נכנסה אל תוך גן העדן. היא באה לדרוך על פיסת השמיים הזו. לדרוך בגן עדן היפהפה.
***
אבל אז הכל נקטע. והיא התעוררה בבית חולים. עינייה נישאו אל הרופא שעמד שם והוא הבחין בעינייה החצי-פקוחות. חיוך עלה על פניו והוא מיהר לדבר בטלפון שלו.
היא צחקה צחוק מצלצל כמו אלפי פעמונים. כזה שמתגלגל על הלשון. היא חייכה ושמרה את המידע הזה לעצמה.
שהיא ראתה את החיים שלאחר המוות.