אני עדיין פה. (מבוסס על יום השואה )

אני עדיין פה, עומדת.
אני עדיין פה, נושמת האבק.
אני עדיין פה, אוכלת מההספקה הקטנה ששמרת לי פה.
אני עדיין פה, מחכה לשובך.
אני לא יצאתי, כבר שנתיים.
לא התקלחתי, כבר שנתיים.
כל פעם אני רועדת ולא נושמת כשהם נכנסים.
כשהם עוברים ליידי ולא שמים לב אליי.
כשאני שותקת אך רועדת מפחד.
כשאני עומדת על רצפת השעון הצר שלייד המקלחת.
אני עדיין פה, כן אתה לא תאמין,
אני עדיין פה, עם תקווה כמו תמיד.
מחכה לך שתחזור, אחי היקר.
עברו כבר שנתיים ואני גדלה יותר ויותר,
במקום מתקטן ואני מתחילה להרגיש פחות בנוח.
השעון מתחיל להתנדנד בכל תנודה קטנה,
אני שומעת צעדים שמתקרבים אל הפינה.
אני מתחילה לרעוד, מה שמרעיד את השעון,
וזוג מגפיים גדולות עומדות מולי ולא זזות.
אני רואה את דלת השעון נפתחת ,רועדת לא מפסיקה,
רואה זוג עיניים שמסתכלים עליי באי הבנה,
ואני שומעת את המילה האחרונה,
יהודייה.