מחיר גבוה – סוף

הדלת נטרקה בחבטה עזה ואלומת האור שהאירה נעלמה כליל.
חושך מוחלט עטף את סידני מכול הכיוונים והכביד עליה.
עינייה היו עצומות.
ליבה פעם כול-כך חזק עד שנדמה היה כי עומד להיתפוצץ.
סידני הרגישה משותקת, כאילו רגלייה נמסו אל תוך הריצפה ורעדה מכפות רגלייה עד השערה האחרונה על ראשה.
היא חשבה לעצמה שאם ניתן למות מפחד, אז זה בהחלט מה שעומד לקרות לה.
היא עמדה זמן מה במקום, יכול להיות שעברו שניות או דקות או אולי אפילו נצח, זמן זה דבר כול-כך ל הגיוני במקום הזה.
"זמן" הידהדה המילה ברשה של סידני שוב ושוב "זמן".
היא קפצה במקומה כאילו חטפה מכת חשמל.
"זמן, אין לי הרבה זמן" היא מלמלה, מה השעה בבית?, היא לא יכלה לדעת אבל השטן אמר שהדרך ארוכה ועוד מעט יפציע השחר, היא חייבת לזוז אחרת תישאר כאן, לעד…במקום הנורא הזה…"לא!" היא פלטה בנחישות תוך כדי התנשפות כאילו בזה רגע סיימה לרוץ מרתון.
"לא! צריך לזוז, צריך ללכת".
אפילו היא, ילדה קטנה ומפוחדת, ידעה שאם ברצונה לברוח מפה, היא חייבת לנסות, לפחות לנסות לעבור את העינוי הנורא שמצפה לה כאן.
"אמא, אבא" היא לחשה "אני לא מוותרת".
סידני נאנחה בכבדות ופרסה את זרועותייה לצדדים. קצות אצבעותייה של ידה הימנית פגעו בקיר. היא נשצמדה אליו ובצעדים קטנים, מפוחדים אך נחושים, התחילה לצעוד קדימה.
השקט לא ליווה אותה לאורך זמן רב, כבר לאחר כמה עשרות צעדים הלחישות ששמעה כשהדלת נפתחה, התקרבו אליה….או יותר נכון, היא התקרבה אליהם. היא שמעה כמה הלחישות נרגשות וזה העביר צמרמורת בכול גופה הקטן. היא נעצרה, אוזנייה ועצביה דרוכים, מקשיבה.
לאט לאט, היא הצליחה להפריד בין המילים ולשמוע אותם בבירור ומה ששמעה גם לליבה לצנוח בחבטה לקרסולייה.
"הנה היא באה…"
"טרייה בשבילינו…"
"היא באה, טהורה, טהורה…"
"ברגע שתפקח את עינייה…"
"אם תפקח…"נשמע ספק
"הם תמיד פוקחים…"נשמע ביטחון
"פוקחים, כן, פוחדים וטריים בשבילינו…"
סידני פלטה יבבה, נשכה את שפה התחתונה כול-כך חזק עד שהרגישה דם על לשונה ואם זה אפשרי, עצמה את עינייה חזק עוד יותר עד שזה הכאיב להן.
היא נשמה עמוק, בלעה את רוקה שירד כמו גוש אבן במורד גרונה והמשיכה בדרכה.
"נשמה חזקה" נשמעה לחישה באוזנה כאילו הלוחש עמד ממש מאחוריה.
סידני קפצה במקומה ופלטה צעקה שהידהדה לאורך מה שהרגיש כמו מערה גדולה וארוכה, אך הצליחה לשמור על עינייה עצומות.
"חזקה כן, כדאי שתתרגלו לזה" היא מילמלה וכמו בצורה מוזרה, שאבה נחמה מהלחישה והמשיכה הלאה.
משאבי רוח ומשק כנפיים ליוו אותה בכול צעד וצעד שעשתה, אך סידני התעלמה מהם ובכול כוחה התמקדה בדימיונה בהורייה, באיך הם ניראים וכמה אוהבים אותה והיא אותם.
מפעם לפעם עברו משאבי רוח חזקים, כמו בניסיון להפיל אותה ונישמתה כמעט פרחה מליבה כשמשהו נגע ברגלה השמאלית ושרט אותה, אך היא עמדה בדחף לפקוח את העיניים ולראות מה זה היה לכן זה לא עירער אותה, היא הייתה נחושה לצאת מכאן, להגיע לבת ואם גורלה בכול זאת להישאר פה…טוב נו, זה לא אומר שהיא תקל על השדים והשטן להשיג אותה, שיעבדו בשביל הארוחה שלהם.
סידני לא ידעה כמה זמן כבר עבר וכמה עוד נשאר לה ללכת אבל זמן מה לאחר התקרית עם הרגל היא הרגישה עייפה ומותשת, צימאונה גבר ורגלה השמאלית צרבה באופן בלתי נסבל.
"אני חייבת להגיע לבית, חייבת" היא נזפה בעצמה "סידני, את כבר לא בת 6, תתעלמי מהכול פשוט תמשיכי ללכ…איייייייי!!!!!!".
היא מעדה על אבן ונפלה.
ברכייה הלמו בכאב, אצבעות רגלה ימנית שרפו ומרפקה שהשתפשף בקיר, בעת הנפילה, זעק. ראשה הלם כאילו היכו בו בפטיש ועינייה כאבו מאוד מהמאמץ להישאר עצומות עד שהיא צעקה בכול כוחה "אני לא יכולה יותר!".
סידני התחילה לבכות, היא התיישבה ליד הקיר, נשענה עליו, חיבקה את ברכייה ופשוט בכתה.
הלחישות נשמעו קרובות יותר ונרגשות יותר ובעליהן כנראה הרגישו שהמעידה, הכאב והפחד שברו את הילדה הקטנה, שברו אותה ועוד מעט, כמו כול השאר, גם היא תיכנע לגורל הבילתי נמנע.
"מצטערת אמא, מצטערת אבא" היא מילמלה "אני לא יכולה יותר, לא יכולה" ובעיניי רוחה עלו הורייה.

שלג.
השלג ירד כבר חודש וכיסה את כול המשדאה ואת שביל הגישה לבית.
אביה של סידני, אחרי שבועיים של ניקיון יומיומי של שביל הגישה מהשלג, עם את חפירה, הרים ידיים ונתן לשלג לכסות את השביל כאוות נפשו. עכשיו שביל הגישה היה גבוה ב-60 סנטימטר מהרגיל. לעומת זאת, בבית בערה אש חמימה באח שבסלון ועץ אשוח גדול, שאבא הביא לפני יומיים, עמד בפינה, מקושט ומאיר בשלל צבעים מהמנורות הקטנות והצבעוניות שכיסו אותו.
סידני בת ה-8 עמדה ליד החלון כשאפה דבוק לזכוכית ומכסה אותה מידי שנייה באדים של נשימתה החמה. בחוץ הייתה סופה, השמיים היו עכורים ורוח עזה העיפה פתיתי שלג לכול הכיוונים.
יש שלג, עץ מקושט, ארוחה שאמא הכינה לחג אבל אין אבא.
שום זכר לאבא.
"סיד חמודה, אולי נשב? זה מתחיל להתקרר" נשמע קולה של אמא של סידני מאחוריה.
"לא! מחכים לאבא!" קבעה סידני בלי לזוז מהחלון.
"הוא כבר היה צריך להגיע האמת" נשמעה דאגה בקול ל אמא שגם הציצה דרך החלון החוצה.
"למה הוא נשאר לשעה נוספת בעבודה?" שאלה סידני, סידני ידעה שהמצב בבית השנה לא משהו אבל דווקא בערב חג המולד? כשהוא צריך כבר להיות פה לאכול ולפתוח מתנות?.
"חמודה, את יודעת שאנחנו קצת לחוצים," אמרה אמא בקול עדין והוסיפה "אבל השעה רק שבע בערב והכביש מלא בשלג, בטח אבא תקוע בפקק, יש הרבה אנשים שרק בשעה זו חוזרים היום לבית בגלל סידורים אחרונים לפני החג", אמא חיבקה את סידני, נישקה את קודקוד ראשה וחזרה למטבח.
"אוף" חשבה לעצמה סידני, שנה שעברה היא גילתה שסנטה קלאוס לא קיים כי ראתה איך ההורים שלה מגניבים מתנות בשבילה אל מתחת לעץ, אם עדיין הייתה בטוחה שהוא כן קיים הייתה מבקשת שיחזיר את אבא הביתה.
פתאום מעבר לפינה הגיחה הפורד הכחולה השינה שלהם וסידני צעקה בשימחה "אמא! אבא חזר! הנה המכונית וזה אבא!".
היא התנתקה מהחלון ונעמדה מול דלת הכניסה מחכה שיכנס. לאחר כדקה נכנס אביה, מכוסה כולו בשלג, סמוק מהקור ובידו שקית גדולה בצבע שחור.
"למה התעכבת?" דרשה סידני לדעת בעודה מחבקת אותו באיזור המותניים כי רק עד שם יכלה להגיע. אביה, בלי להוריד את המעיל, כרע ברך לפניה ואמר "אבא הלך לפגוש את סנטה קלאוס כדי לקחת בשבילך את המתנה שלך", סידני כבר ידעה שאין סנטה והבינה שאביה איחר בגלל שהתרוצץ בין חנויות לחפש לה מתנה, אבל העמידה פנים שהיא מאמינה ושאלה "באמת?".
"כן" ענה אביה והוציא מהשקית חבילה גדולה וארוכה שעטופה בנייר לבן שעליו מצויירים פרחים.
"תודה, תודה, תודה!" אמרה סידני בעודה מקפצת במקומה משימחה ופנה לקרוע את העטיפה בשביל לגלות שקנו לה במתנה את הבובה היקרה שהיא רוצה כבר כמה חודשים…

"הם חסכו חודשים בשביל לקנות לי אותה" חשבה לעצמה סידני ביושבה במערה, דמעות חמות זולגות על פניה, באותה שנה הם חוו משבר כלכלי, ההורים שלה עבדו עד צאת הנשמה ועדיין לא יכלו להרשות לעצמם אפילו כיכר לכם מיותרת. סידני עד היום לא נפרדת מהבובה הזו, זה שהיא קטנה זה לא אומר שהיא לא הבינה שההורים שלה נאלצו לחסוך כמעט בכול דבר בשביל שיוכלו לקנות את הבובה הזו.
כמה אירוני ומטומטם, אבל במערה הקרה הזו, מוקפת אלפי שדים שרק מחכים להזדמנות לנעוץ בה שיניים, פתאום סידני מצאה את עצמה שטופה מדמעות ומחייכת.
"כמה ההורים שלי עשו בשבילי!" היא לחשה ביריאה "גידלו, חינכו, הלבישו, האכילו, אהבו ועדיין אוהבים וכמה….כמה ישבר ליבם אם אני לא אחזור…הם ימותו מצער.." סידני הרגישה איך ליבה נשבר, דמעות הופיעו שוב בעינייה והיא לחשה "אני לא יכולה לעשות להם את זה".
היא הרגיה איך גופה מתמלא בתקווה שהפכה לנחישות מחודשת ומחוזקת.
היא תפסה בשולי הכותונת שלה וקרעה יריעת בד רחבה. את היריעה היא קיפלה ל-3 על מנת להוסיף עובי, הצמידה לעינייה וקשרה את הקצוות מאחורי ראשה.
סידני התרוממה על רגלייה שהיו יציבות, היא יותר לא רעדה, צינה נפלה עליה כמותה מעולם עוד לא הרגישה וספק אם תרגיש שוב אי פעם.
"אתם לא תקבלו אותי, אני הולכת לבית, אמא ואבא מחכים לי" אמרה סידני בקול שכול השדים ישמעו אותה ופסעה קדימה.

אור.
אור מסנוור.
"מאיפה בא האור הזה?" שאלה את עצמה סידני המבולבלת.
היא פקחה את עינייה ומצאה את עצמה בוהה בתיקרה של המטבח של הבית שלה.
ראשה כאב והלם כאילו היכו בו עם לבנה.
היא משכה את עצמה לתנוחת ישיבה ונשענה על המקרר.
"חלום?" היא שאלה את עצמה ואינסטיקטיבית מבטה נדד לעבר ברכייה שנפצעו כאשר מעדה. הן נראו משופשפות ודם קרוש כיסה אותן, לאורך רגלה השמאלית הייתה שריטה ארוכה והכותונת הייתה מלוכלכלת וקרועה.
הקלה, הקלה עצומת סוחפת ומופלאה התפשטה בגופה של סידני וגל של צחוק תקף אותה, אותו כמובן נאלצה להשתיק בעזרת כפות ידייה אותן הצמידה אל פיה.
אסור שהורייה התעוררו ויראו אותה במצב כזה, הם ירצו לדעת איך ביתם הקטנה והאהובה נפצעה ככה, היא מצידה לא תרצה לשקר והם כמובן…לא יאמינו…
"אבל זה בסדר" היא חשבה לעצמה, מרגישה פתאום כאילו התבגרה בכמה שנים.
"זה בסדר אם לא יאמינו…אבל עדיף לא להדאיג אותם, זה כבר לא משנה" היא מילמלה וקמה מהריצפה.
סידני שתתה 3 כוסות מים והירוותה את צימאונה שכה הציק לה. לאחר מכן היא פשטה את הכותונת במקלחת ודחפה אותה לשקית זבל שאותה תזרוק מחר בבוקר לפח אשפה שבחוץ. היא התקלחה בשקט ובזריזות שוטפת מעליה את הליכלוך וביחד איתו את הזיכרונות.
בחלוק ורוד היא חמקה לחדרה וסגרה את הדלת מאחוריה. היא לבשה כותונת לילה חדשה ופנתה להסתכל על המתג של האור. לפני כמה שעות, היא עוד הייתה מבצעת מבצע צבאי שלם של לכבות את האור ולרוץ במהירות הבזק להתחבא מתחת לשמיכה….אבל לא עוד.
סידני חייכה לעצמה, כיבתה את האור ובחושך זחלה לאיטה למיטה.
היא נרדמה כמעט בשנייה שראשה נגע בכרית, אך לא לפני שהזכירה לעצמה שמחר, דבר ראשון על הבוקר, היא תחבק את הורייה חזק חזק, תגיד להם שהיא אוהבת אותם מאוד מאוד ומכול ליבה….תודה לאלוהים.