פסי רכבת.

אני מביט ברכבת, עוד הפעם.
רגש קטן בתומי מתחיל לפעול.
תקווה.
הרכבת כבר לא נוסעת, היא הרוסה לגמרי. החיילים, החיילים שלנו -כמה שכיף להגיד את זה.- הרסו אותה לאחר שהסתיימה הזוועה.
אבל עדין יש בתוכי תקווה שתצאי מתוכה.
פשוט ככה, פתאום.
לפני שנים אמא, אמרת שאת יוצאת להתקלח. רציתי לבוא איתך – את אמרת שאסור לי. את אמרת לי שאני צריך להשאר פה ואסור לי לזוז.
את השבעת אותי לא ללכת אחרייך. את הבטחת לי שעוד יומיים, אולי שלושה, את חוזרת.
ועבר יום. הנאצים, כמו שצפית שיקרה, הגיעו.
הם לקחו את השכנים שלנו אמא. הם תפסו אותם. הם הרגו אותם.
השכנים,אמא? הם יכלו להלשין עליי. ולשרוד. אבל הם לא עשו זאת.
הם לא מצאו אותי אמא. ישנתי, עוד לילה אחד.
יומיים עברו. קיוויתי שתחזרי היום, ולא מחר. עברו רק עשרים וארבע שעות, אבל אני דואג. את אמרת לי שבטוח לאן שאת הולכת. אבל אני לא סמכתי על הגרמנים.
אף אחד לא סמך עליהם. שרדתי מהאוכל שהשארת עבורי. מדהים איך כיכר לחם היום אפשר לקנות בשבע שקל, חמש דקות ליד הבית, ופעם…
אם מצאנו גרגיר לחם, הרי זה מבורך.
בלילה, כשהלכתי לישון, שמעתי צעדים. אלה היו הנאצים,אמא.
עשיתי מה שאמרת לי. התחבאתי בתוך השעון.
יומיים.
ולא חשבתי על האבק, או כמה שהיא קשה חנשום שם.
מה שחשבתי עליו היה עלייך. מה אם תבואי, ולא תראי אותי? מה אם אני אפספס אותך?
עבר שבוע אמא. את לא חזרת. אבל את הבטחת.
עבר גם חודש.
שנה.שנתיים.
נגמרה השואה אמא.
היא נגמרה. נצחנו אמא!
אבל את עדיין לא חזרת.
ועכשיו אני יושב על פסי הרכבת המוכרים. אותם פסי רכבת שבהם ראיתי אותך בפעם האחרונה. אמרת לי \"נתראה בקרוב! \"
אבל מאז? לא התראנו.
ואני יושב על פסי הרכבת ומחכה שתעמדי בהבטחה שלך.
מתי תחזרי,אמא?
מתי?