סבתא שלי גיבורה אמיתית

"אני מצטערת" לחשתי לסבתי.
"על מה יקירה?" שאלה בחביבות והגישה לי את כוס התה המיוחד שלה.
זה היה תה אדום מהביל.
אהבתי אותו מאוד, לכן תמיד הייתה מכינה לי אותו.
"היום בכיתה נתנו לנו משימה" התחלתי לומר.
"ו ?" שאלה סבתא.
"שבוע הבא חל יום השואה…" מלמלתי. פחדתי לומר משהו לא במקום.
משהו שיגרום לסבתא לבכות, או לפחד.
סבתא הרצינה מעט את פניה, אך עדיין לבשה את חיוכה הנעים.
"מה הייתה המשימה?" שאלה והביאה עוגיות חמאה מתקתקות.
"נתנו לנו פתק לבן ופתק כחול. בפתק הלבן היינו צריכים לרשום את הדבר הראשון שעולה לנו לראש כשאומרים "השואה", ובפתק הכחול היינו צריכים לכתוב מה אנחנו מרגישים בנוגע לזה" אמרתי.
"זה בסדר חמודה" אמרה סבתא וליטפה אותי.
"אני רשמתי אותך" אמרתי בפנים מושפלות.
"את הדבר הראשון שעולה לי לראש כשמדברים על השואה!" התייפחתי.
"הכול בסדר יקירתי" ניחמה אותי סבתא.
"באמת?" שאלתי והרמתי מעט את ראשי.
סבתא חייכה.
"מה כתבת בפתק הכחול?" שאלה בהתעניינות והלכה לשיש בכדי לחתוך פירות.
"כתבתי, 'צמרמורת בל תתואר. למה אנשים מבוגרים ומשכילים לא קולטים את מה שכול ילד בן 3 קולט? שכולנו בני אדם' " אמרתי ולגמתי מן התה הרותח.
סבתא חייכה.
"למה את מחייכת?" שאלתי אותה.
"הרי אני מדברת על השואה ואת… עברת את השואה…" גמגמתי.
"אני כול כך גאה שהנכדה שלי יודעת להבדיל בין טוב לרע!" נישקה את מצחי.
"תודה סבתא" חייכתי וחיבקתי אותה באהבה.
סבתא שלי שרדה את השואה.
היא מצאה את דויד והם התאהבו מהרגע בו נפגשו עיניהם לראשונה.
סבתא שלי התחתנה והולידה שלושה ילדים.
רונית, בן וגלית, אמא שלי.
סבתא שלי, היא גיבורה אמיתית.