תקווה-לכבוד יום השואה

**חשוב מאוד מאוווד שלא תדלגו על רציתי להוסיף**

"תסתכל לי בעיניים!" צעק הילד. "אני רוצה שתסתכל לי בעיניים ותגיד את זה!" המשיך לצעוק בחוסר אונים. הוא היה בן 7 לכל היותר, או שאולי היה זה רק בגלל מראהו הרזה והמוזנח. "אני אהיה בסדר" לחש אביו והשתעל שיעול קל וחרישי. "אני מבטיח" הוסיף והעלה בשארית כוחותיו חיוך קטן על הפנים. "אתה משקר. אתה לא תהיה בסדר" המשיך לומר הילד ועצב בקולו. דמעה החלה לזלוג על פניו וזה מיהר לעצור את הדמעות ששמא לא יאבדו נוזלים מגופו היבש. "למה אתה אומר את זה?" שאל האב בדאגה. כל מה שרצה היה להחדיר בו תקווה. תקווה שהוא יהיה בסדר, תקווה שהכל יהיה בסדר. אבל הוא הבין שכשלוקחים לך את התקווה, זה לא פשוט להשיבה. "לא הסתכלת לי בעיניים" מלמל והשפיל מבטו. אולם האבא כבר לא השיב לדבריו הפעם. הוא המשיך לשכב על הרצפה הקפואה כקרח, כמו רבים אחרים בסביבתו. עיניו פקוחות לרווחה וצבע עורו מלבין ונהיה חיוור יותר ויותר. "אתה תהיה בסדר" החל הילד להתייפח. "אני מאמין לך! אתה לא משקר! אתה תהיה בסדר!" הוא המשיך והפעם לא עצר את הדמעות מלזלוג על פניו. הוא רכן לעבר אביו והעביר את ידו על פניו. הן היו קרות, אבל לא היה אכפת לו. כל מה שרצה היה לדבר איתו שוב, בפעם האחרונה. אבל הוא ידע שזה כבר לא יקרה. "הכל יהיה בסדר" הוא אמר, מנגב את דמעותיו. "אני מאמין".